הקורבנות השקטים של מלחמת "חרבות ברזל"

הקורבנות השקטים של "חרבות ברזל"

מאז 7 באוקטובר חלה עלייה דרמטית במספר החיילים המתאבדים, אבל החברה הישראלית עדיין מדחיקה את העיסוק בנושא. הגיע הזמן לדבר על המצוקה הנפשית שמלווה את הלוחמים הרבה אחרי שחזרו הביתה. לפני האובדן הבא | יעל שני, "שומרים"

במידה רבה, סיפוריהם של חיילי סדיר ומילואים שהתאבדו בעקבות 7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל נותרו עד היום מתחת לרדאר. בתחילת חודש ינואר פירסם צה"ל את נתוני הנפגעים לשנים 2023-2024. הנתונים מעידים על עלייה במספר המתאבדים - 21 חיילים התאבדו ב-2024 ו-17 בשנת 2023 — המספרים הגבוהים ביותר מאז 2011. עוד מראים הנתונים כי בשנה החולפת רוב החיילים ששמו קץ לחייהם היו חיילי מילואים.

ד"ר שירי דניאלס, מנהלת מקצועית ארצית בעמותת ער"ן, מנסה לשרטט את התמונה הרחבה. "כשהלוחמים נמצאים בלחימה עצימה, הם מרגישים דופק מואץ ואדרנלין", היא מסבירה, "ואז הם חוזרים הביתה משדה הקרב. המציאות מכה בהם, וזה מה ששובר אותם. בתקופת המלחמה אנחנו נתקלים במעברים בין שגרה לחירום ובחזרה – כמו משחק אכזרי של ים-יבשה. מאוד קשה להסתגל למעברים האלה, גם כי התכונות שאנחנו נדרשים להן בלחימה ובבית הן תכונות שונות לחלוטין. כשאני בעזה אני צריך להיות ממוקד במאבק, בעוד שבבית אני נדרש לסט מיומנויות שונות לגמרי ולמצב נפשי אחר, והמעברים האלה מאוד מערערים".

גם פרופ' לוי בלז מתייחס לדואליות הזו בחיי המילואימניקים: "החייל נשלח לשדה הקרב על ידי חברה שרואה אותו כמי שמסייע לה, כמי שעושה את הדבר הנכון בזמן הנכון. רגעי הקרב אלה רגעים של משמעות, חברות ורעות חזקה בין החיילים. לעומת זאת, החֲזרה לאזרחות מחזירה למקום מאוד תלוש. הרבה פעמים חיילי מילואים מדווחים שהם לא מצליחים לחזור ליומיום, שפתאום הם מרגישים זרים. יש איזה משהו בקרב, שהוא מובן – שם הדברים ברורים, ואילו החזרה לאזרחות מאוד מסובכת".

אחד המקרים שהידהדו בשנה האחרונה הוא סיפורו של חייל המילואים אלירן מזרחי ז"ל. המקרה עלה לכותרות לאחר שמשרד הביטחון סירב תחילה להכיר בו כחלל צה"ל. משפחתו נאבקה עד שאלירן קיבל הכרה והובא לקבורה ב-13 ביוני 2024. אלירן, בן 40 מענתות, היה נשוי ואב לארבעה.

אלירן היה 'אלפא מייל' – גדול וחזק", מספרת אמו ג'ני בביתם במבשרת ציון. היא מצביעה על הקירות מאחוריה שמלאים בתמונות של בנה, ומתגאה במראהו המצודד. "אף פעם לא היית חושבת שיש משהו שיכול לשבור אותו. הוא תמיד היה עם חיוך על הפנים, לא הראה שמשהו לא בסדר. אבל אני כן נזכרת שבשבועות לפני מותו הוא כל הזמן היה מסתובב עם משקפי שמש, גם בתוך הבית, כנראה כדי להסתיר את העצב בעיניים".

אלירן חווה את טראומת הקיבוצים בעוטף, ובהמשך שירת כמפעיל D9 בחיל ההנדסה במשך 187 ימי מילואים ברצועת עזה. "אלירן וחבריו היו הכוח הפורץ שפתח את הכבישים לכל החילות שהגיעו בעקבותיהם", מתארת ג'ני. "הם היו בחאן-יונס, בתל סולטאן, בכל המוקדים הקשים. במהלך חודשי המילואים הוא נפצע בברך פעמיים; בפעם השלישית הוא שוחרר".

לאחר הפציעה הבין שהוא מתמודד עם קשיים נפשיים, והתחיל טיפול פסיכולוגי דרך משרד הביטחון. למרות העובדה שהיה בדרך להכרה כפוסט-טראומטי, הוא קיבל צו מילואים נוסף. ביום שישי 7 ביוני 2024, יומיים לפני שהיה אמור להיכנס פעם נוספת לעזה, הוא התאבד.

אלירן לא דיבר על החוויות שלו מעזה?

"הוא דווקא היה מדבר על עזה כל הזמן", אומרת ג'ני. "כשהוא היה מגיע אלינו בשבתות היינו צופים יחד בסרטונים שהוא צילם בעזה, והוא היה מספר איך תפסו מחבלים ואיך נכנסו לכל מיני מקומות. אבל על הקושי הנפשי שלו הוא לא דיבר. גילינו הרבה דברים רק אחרי מותו, כמו למשל שהוא לא היה ישן בלילות, שהיו לו סיוטים".

התהום שנפערה אחרי לכתו של אלירן עמוקה מאוד, מתארת ג'ני: "שניים מארבעת ילדיו על הרצף האוטיסטי, ועכשיו כולם נותרו יתומים מאב. לא קל להם, כי אלירן היה אבא דומיננטי ופעיל, הוא היה עושה איתם שטויות, לוקח אותם לטיולים. קשה להם לדבר עליו ולראות תמונות שלו. החוסר מאוד משמעותי".

חברו הטוב של אלירן, גיא, שפך אור על מעט ממה שהשניים עברו בשירותם הארוך בעזה בפודקאסט: "אספנו מאות גופות וחלקי אדם במשך ימים. אתה כבר הופך להיות אפתי ואדיש למה שאתה רואה. חבר שהיה לידך חוטף כדור בראש ומתפוצץ לגמרי, ואז מבקשים ממך לאסוף את השאריות של המוח שלו מהאדמה, וזה חבר שלי! לפני דקה שתינו קפה ועכשיו אני אוסף חתיכות ממנו, איך אפשר לצאת נורמליים מדבר כזה?!"

אלירן, כאמור, הוכר לבסוף כחלל צה"ל ונקבר בטקס צבאי, אבל קדם לכך מאבק עיקש של משפחתו. על פי נוהלי משרד הביטחון, חייל או משרת מילואים שמתאבד מחוץ למסגרת הצבאית אינו מוכר באופן אוטומטי כחלל צה"ל. אולם מאז מלחמת חרבות ברזל היו מספר מקרים שבהם חיילים ואנשי מילואים שוחררו משירות, אבל נקראו לשירות נוסף, ואז הכה בהם הקושי הנפשי בעוצמה. ההכרה הזאת על ידי משרד הביטחון חשובה במיוחד עבור המשפחות שנותרות מאחור, היות שהיא כוללת גם סיוע נפשי למשפחה, אם תצטרך, וליווי תומך לאורך שנים.

 https://bit.ly/3EPy2EG