MDMA ופוסט-טראומה: זמנים חריגים דורשים פתרונות חריגים

MDMA  ופוסט-טראומה: זמנים חריגים דורשים פתרונות חריגים

מאת: שאולי לב-רן

בשנים האחרונות, לצד טיפולים פסיכולוגיים ותרופתיים מקובלים לתסמונת פוסט-טראומטית, מתרבים הפרסומים על יעילות הטיפול בעזרת החומר הפסיכדלי MDMA. החומר סונתז לראשונה ב-1912 בחברת התרופות Merck, בחיפוש אחר תרופות שיסייעו בעצירת דימומים. לאחר מכן, למעט כמה אפיזודות קצרות של מחקר מחודש בשנות ה-20 וה-50 של המאה הקודמת, לא נעשה בחומר שימוש במשך עשרות שנים.

במהלך שנות ה-70 של המאה הקודמת, ה-MDMA התגלה מחדש על ידי הכימאי והפסיכופרמקולוג אלכסנדר שולגין, שהתעניין במיוחד בהשפעותיו הפסיכואקטיביות של החומר. הפעילות המוחית של MDMA נוצרת על ידי עלייה בכמות המתווכים הכימיים סרוטונין, נוראדרנלין ודופמין באזורי מוח שונים. מנגנון זה, לצד שוני בכמה מהשפעותיו, אחראי לכך שלעתים קרובות דנים ב-MDMA בנפרד משאר משפחת החומרים הפסיכדליים.

MDMA גורם לתחושת אופוריה ואנרגיה מרובה, וכן לתחושות חזקות של קרבה ואמפתיה לאחרים. בנוסף, הוא יכול להרגיע מנגנוני חרדה ופחד באזורי מוח שונים – מה שמאפשר לעבד בעזרתו חוויות טראומטיות תוך כדי טיפול מבלי להיות מוצפים בחרדה (דבר שגורר לעתים קרובות הימנעות מעיבוד החוויות).

גילויו מחדש של MDMA והכרת התכונות הייחודיות של החומר הובילו בשנים לאחר מכן לפופולריות שלו בקרב פסיכיאטרים ומטפלים בתחום בריאות הנפש.

למאמר המלא בעיתון הארץ ( קישור)