מאת עמרי הרצוג
אורוול יצא לחוות את העוני והגיע למסקנה כי הקבצנים נתפשים כמסוכנים משום שהתרבות האנושית מפרשת בעלות על כסף כמידה מוסרית
דפוק וזרוק בפאריס ובלונדון
ג'ורג' אורוול. תירגמה מאנגלית: סמדר מילוא. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 239 עמ', 88 שקלים
בשנת 1927, כשהיה בן 24, תיעד ג'ורג' אורוול את חייהם של חסרי הבית בלונדון; שנה לאחר מכן עבר לפאריס ושם התחקה אחר פועלים דלי אמצעים, המתגוררים באכסניות מעופשות ועובדים כסבלים, קבצנים, מלצרים או שוטפי כלים. את רשמיו מחצרותיהן האחוריות של שתי הערים הוא כותב - ככתבת מגזין עיתונאית חריפה ומרתקת - בספרו "דפוק וזרוק בפאריס ובלונדון", שיצא לאור לראשונה ב-1933 - וכעת יוצא בתרגום חדש לעברית.
עלילת הספר, שבהיפוך ביוגרפי נפתחת בפאריס ועוברת ללונדון, מגוללת את סיפוריהן של דמויות שונות - בהן גם אורוול עצמו - במסע ההישרדות אחר פת לחם או מחסה ללילה, שיאפשרו לצלוח את היום הבא בשלום. יש בו חיות של הומור דק וארוס של סקרנות ממשית, נטולת פניות, בנוגע לבני אדם ואורחותיהם. הוא עוסק בבני אדם עניים, ונדמה שהרעב והמחסור מדגישים בעבור אורוול את האנושי, במובנו החשוף ביותר: את הרעות ואת הנדיבות, את תאוות הבצע, את הרמאות ואת הקטנוניות.
קישור לסקירה במוסף הספרים של עיתון "הארץ"