הביוגרפיה של אלברט שפאר

אלברט שפאר, ביוגרפיה, מאת יואכים פסט, תירגמו מאנגלית אסף תמרי ועמית יריב, הוצאת דביר, 2008, 496 עמודים

באביב הקר של 1945 תיכנן שר התעמולה של גרמניה נאצית יוזף גבלס לגייס למלחמה את כל המשתמטים, כולל נגני הפילהרמונית של ברלין. אלברט שפאר, שמשך כל המלחמה תמך בחבורה הקיצונית ביותר של ההנהגה, בתביעתה ל"מלחמה טוטלית" - כלומר לגייס את כולם, לא לתת לחיים הנורמליים להימשך (הנאצים פחדו לשבש את מהלכם של החיים, כל כך רצו לבסס את שלטונם על החיים היפים של המשפחה המאושרת) - שפאר ניסה למנוע את גיוס הנגנים. הוא העביר להם מסר, לסיים את הסימפוניה של ברוקנר, אחרי שניגנו כבר את הפתיחה ל"דמדומי האלים" של ואגנר, ולא ללכת הביתה. בחוץ, ליד הכניסות, חילקו חניכי הנוער ההיטלראי כמוסות ציאניד לכל דורש. זה היה כבר לקראת הסוף, העיר היתה חרבה, המוות שלט בכל, אש עלתה מכל עבר, היטלר תיכנן בבונקר שלו את הניצחון הגדול. מה יותר וגנריאני מהתיאור הזה? הרי תפאורה היא נשמת האסתטיקה הוואגנרית, התאורה, המוות המתחרה בקול הלא-אנושי. ובכן, מה יותר טוב מתיאור חייו ומותו של ארכיטקט מצליח כסיפור פאוסט של גרמניה הנאצית?

להמשך סקירת הביקורת של יצחק לאור