הרהורים ראשוניים בפסיכותרפיה של סבים שכולים

מטרת המאמר לאפשר חשיפה ראשונית לטיפול באוכלוסייה של סבים/תות שחוו אובדן של נכד/ה. העיסוק במוות בתרבות הפוסט מודרנית קשה ומורכב. במקביל תפקיד הסב בעידן המודרני בו תוחלת החיים מאפשרת לסבים, ילדים בוגרים ונכדים לבלות יחדיו פרק חיים ארוך במיוחד (כ-30 שנה) הוא משמעותי ומעצב. בפרק חיים ארוך כל כך מתמודדת המשפחה הרב דורית עם מצבי חיים רבים ומגוונים לרבות משברים משמעותיים כמו גירושין, ושכול. הרהורים באשר למשמעות תפקיד הסב בהתמודדותו עם אובדן נכדו נחשפות לראשונה בחוויות הטיפוליות של הכותבת.

 מקור וקרדיט : אתר פסיכולוגיה עברית ברשת

 העיסוק במוות ובשכול קשה הוא. בבואו לתאר את חוויית השכול והאובדן במעגל החיים המודרני מתייחס ויצטום (2004) לתהליך היסטורי התפתחותי: במהלך ההסטוריה  העיסוק במוות, שנתפס  כחלק מן החיים במסגרת הפילוסופיה הדתית, שהוותה בתחילה את כל תפישת החיים הפלוסופית והחברתית של האדם, הופך ל"מוקצה" מעורר חלחלה ומנודה מתוך השיח הבינאישי  כל זאת במקביל להתפתחות המדע והטכנולוגיה המודרנית.  מהלך התפתחותי זה , שכללהתפתחות טכנולוגית, מדעית ורפואית, תרם ידע ותועלת רבה לאנושות אך הותיר את העיסוק במוות ללא כלים וסמלים להתמודד עמו תהליך שהופך אותו לתחום של "חוסר ודאות", מעין "חור שחור" בתרבות המקדשת ידע, השגיות ו"כלים" לבניה והתמודדות. החברה הדמוקרטית המודרנית, כך על פי רודינסקו (2005), מבקשת להוציא ולנשל ממעגל ההתייחסות את ממשות האומללות, המוות והאלימות, ומקדשת ומעריכה תחרותיות המבוססת על הצלחה חומרית בלבד. תרופות לטיפול בסמפטומים של חרדה ודיכאון ניתנות כמענה מיידי להקלת הסבל, והאומללות נותרת בעינה ללא פשר, אינה מקבלת מרחב לביטוי ושבה ומופיעה בתחום היחסים החברתיים רגשיים.

מקומה של המשפחה כמערכת בעלת משמעות בחייו התרבותיים, החברתיים והפסיכולוגים של הפרט עובר אף הוא תהליך של התפוררות: בחברה המודרנית המנוכרת מאבדת מערכת מרכזית זו, על פי ויצטום (2004), את הכוח המלכד שלה ובכך מנושל האדם המודרני מהתמיכה הרגשית והחברתית לה זכה לאורך הדורות ממשפחתו בהתמודדותו עם שגרת היום יום וגם במצבי משבר וחולי, שכול ואובדן. הרפואה והטכנולוגיה הביאו גם לעלייה משמעותית בתוחלת החיים מה שיצר שינוי מהותי במבנה המשפחה: בנגטסון, לבנשטיין, פוטני וגנס (Bengtson, Lowenstein, Putney & Gans, 2003) סוקרים את השינויים החברתיים בחמישים השנים האחרונות ומראים כיצד בעקבות מגמה זו נוסף דור שלם למבנה המשפחתי. משמעותה של התפתחות זו במבנה המשפחה היא שלדורות יש שנים ארוכות של קיום משותף ולהורים המבוגרים, הסבים, יש את המקום לספק למשפחתם שנים של יציבות והמשכיות לאורך השנים (Silverstein, Giarrusso, and Bengtson, 1998). מאידך אריכות השנים והשוני במבני המשפחות בתרבות המערבית המודרנית מזמנת לסבים התמודדויות רוויות מצבי לחץ כגון גירושין, נישואין שניים וסבאות חורגת לנכדים (Giarrusso, Silverstein & Bengtson, 1996 ). בתוך משפחתם רואים ההורים המבוגרים, הסבים,  את כאבם של ילדיהם הבוגרים, בעיתות משבר, ונקודת המוצא שלהם, לפיכך, היא זו של ההורים המבוגרים, הבכירים של המשפחה הרב דורית (דגני, 2003) כפי שמשויים תפקיד הסב בשפה האנגלית : Grand-parents.

התמודדות עם מותו של ילד במשפחה הרב דורית מהווה עבור כל חברי המשפחה כאב קיומי בל יתואר: במותם הילדים אינם חדלים מלהיות ילדים להוריהם, או אחים ואחיות, ומקומם במשפחה נשאר בעינו למרות שאינם ממלאים בנוכחותם את מקומם במשפחה. ההורים האבלים חיים בפרדוקס בשל היותם הורים לילד שאין באפשרותם להיות הוריו ( Silverman, 2000) וכך גם שאר בני המשפחה. דרכי ההתמודדות עם פרדוכס זה נבחנו לאורך השנים במסגרת הקהילייה המחקרית העוסקת בחקר תהליכי עיבוד אבל במשפחה, אולם מקומם של מחקרים הבוחנים לעומק תהליכי עיבוד אבל של סבים כמעט ואינו קיים.

 מקור וקרדיט : אתר פסיכולוגיה עברית ברשת