קרדיט : מקור ראשון , ביקורת על ידי ד"ר ג´ודי באומל-שוורץ
הספר 'נשים ומשפחה בשואה' נולד מתוך סדרה של כינוסים בינלאומיים בנושאים הקשורים באישה והשואה, אותה מארגנת הרצוג מאז שנת 2002. הרצוג אכן מסבירה כי רק בשנת 2000 החלה לעסוק באופן אינטנסיבי בשואה בעקבות הכנס "לזכור למען העתיד -2000" שאליו נקלעה במקרה כששהתה באוקספורד. התעוררות מאוחרת זו, כלשונה, לנושא השואה - על אף היותה בת לניצולי שואה, שנולדה ממש סמוך לסיום המלחמה וגדלה במחנה פליטים באיטליה ועוד כמחצית השנה במחנה מגורשים בקפריסין - הולידה את סדרת הכינוסים, ומרבית המאמרים בספר שלפנינו מבוססים על הרצאות שניתנו באחד מהם, הכנס הבינלאומי השני שהתקיים באוקטובר 2003 תחת הכותרת "המשפחה בשואה -היבט מגדרי". כנסים אלה, שהתקיימו בצל המטרייה המשותפת של בית ברל, בית טרזין ובית לוחמי הגיטאות, הפכו כבר למסורת בנוף האקדמי הישראלי, כשכל אחד מהם מוקדש להיבט אחר של חיי נשים יהודיות בתקופת השואה.
הכרך נפתח בהקדמה מאת שופטת בית המשפט העליון אילה פרוקצ'יה, פתח דבר ותודות, ולאחר מכן מבוא ארוך ומפורט מאת העורכת המעניקה מסגרת רעיונית המקשרת בין המאמרים הספר, שישה-עשר במספר. המאמרים מחולקים לשלוש חטיבות. בראשונה, המכונה קשרי אישה-משפחה בשואה -שינוי והמשכיות, מופיעים שישה מאמרים, חלקם מחקרים ואחרים עדויות. בדומה למאמרים אחרים המופיעים בשערי הקובץ, כמה מהם עוסקים במחנה הנשים רוונסבריק. מאמר כזה הוא מחקרה של אירית דובלון-קנבל, שמתארת ומנתחת סיפורה של קבוצת משפחות שעשתה את דרכה במהלך המלחמה ממחנה המעבר ווסטרבורק שבהולנד למחנה רוונסבריק שבגרמניה. מאמר נוסף הוא מחקרה הסוציולוגי של יהודית בובר אגסי על "משפחות המחנה" של האסירות היהודיות ברוונסבריק.
החטיבה השנייה -גבורה ומנהיגות של נשים בשואה -כוללת בתוכה חמישה מאמרים שאחד מהם, מאמרה של רושל ג' סיידל, עוסק אף הוא באסירות פוליטיות יהודיות ברוונסבריק. מאמרים אחרים עוסקים בהיבטים שונים של נושא הגבורה, לדוגמה גבורתן של אימהות יהודיות בהצלת ילדיהן (לאה באלינט), או פעילותן של הקשריות בתנועת 'דרור' בפולין הכבושה (נעמי שימשי). אך המאמר הבולט ויוצא-הדופן בחטיבה זו הוא מאמרה של הרטה נובאוור, הקורע לנו אשנב לתוך האקדמיה "המוגזעת והממוגדרת", כלשונה, בווינה עד לימי השואה ועד בכלל. נובאוור דנה בדרכים שבהן הורחקו סוציולוגיות ואנתרופולוגיות יהודיות מהמקצוע באקדמיה האוסטרית, ראשית באמצעות אפליה בלתי רשמית ולאחר מכן, בעקבות חוקי הגזע וחקיקה יהודית נוספת. המעבר שהיא מתארת "ממוות חברתי-מקצועי למוות פיזי" ממחיש את גורלן של חלוצות האנתרופולוגיה היהודית באוסטריה תחת השלטון הנאצי, ואת גבורתן לנסות ולהמשיך בחקר התחום כמעט עד לרגע האחרון.
החטיבה השלישית והאחרונה - נשים ומגדר בזיכרון השואה - מהווה שילוב של ספרות, אמנות, היסטוריה וסוציולוגיה. על אף היותי היסטוריונית העוסקת בין היתר בשואה, ובחטיבה זו תחום ההיסטוריה הוא דווקא במיעוט, עבורי היה זה החלק המעניין ביותר של הספר, שהמחיש עד כמה חקר הנושא של נשים ומשפחות בשואה הוא נושא חי, מתפתח וכואב. שלושה מהמאמרים הבולטים בחטיבה זו הם פרי עטן של סופרות וחוקרות העוסקות בדרך כלל בנושאים אחרים, אף בתחום השואה, ושהחליטו הפעם להתרכז ב"בית אמא": מאמרה של רונית לנטין על נשים ששרדו את טרנסניסטריה, שיחותיה של אסתר הרצוג עם אמה על חוויותיה בשואה, ומאמרה של נאוה סמל, "אמא אישה שורדת". כל אחת מבין שלוש המחברות האירה היבט אחר של יחסי אם-בת כשצל השואה קיים כעננה, לעיתים נראית ולעיתים מוסתרת, בתוך מערכת היחסים האישית והמשפחתית. מאמרים אלה המחישו עבורי עוד יותר מהמחקרים שהופיעו בחטיבה הקודמת, את עומק הגבורה הנשית, לא רק בשואה אלא לאחריה, בניסיון לבנות מחדש חיים ותוך כדי כך להביא לעולם חיים חדשים ולגדלם.
לביקורת המלאה ....