מקור וקרדיט : אתר קשת ( ערוץ הטלביזיה)
בילדותה גרה בכפר נגושן, כפר קטן הנמצא מזרחית לקרקוב, היתה הבת היחידה במשפחה דתית שומרת מסורת ודודותיה מצד אמה חיו בו אף הן (כאשר רצתה לכתוב את הספר היא נעזרה בדודותיה כדי להשלים פרטים מאחר ואימה כבר לא היתה בין החיים).
הכפר היה בסמוך לעיירה קטנה בשם דנויצה אשר הגרמנים הקימו בה גטו עבור יהודי הסביבה. לפני המלחמה הספיקו אביה וחמשת אחיו לעזוב את פולין כדי להתחמק מהגיוס לצבא הפולני. הם נעו לכיוון רוסיה, אולם כאשר הם רצו לחזור לפולין, הגבול נסגר והוא וארבעת אחיו נשארו שם. בפולין נותרו שתי אחיותיו והוריו אשר נספו כולם בשואה. את אביה היא ראתה שוב רק לאחר כשמונה או תשע שנים, בעת שנפגשו בפולין כשנתיים לאחר סיום המלחמה. בעוד שהיא ואמה חשבו שהוא כבר איננו, הוא האמין שהן ובמיוחד מרים נותרו בחיים. לאחר שנוצרה תקשורת דרך ארגון הג'וינט האמריקאי הוא פרסם מודעה ברדיו המכוון לכך וכך הם נפגשו.
בתחילה היא ואמה התחמקו מהחיים בגטו ונדדו ביערות. בלילה אמה השאירה אותה לבד ביער החשוך והמפחיד והלכה להשיג להן מזון על ידי התגנבות לחצרות בתים ואיסוף השאריות אותן השליכו לחיות. בסופו של דבר היא התעייפה מכך והחליטה לנסות להכנס לגטו ולהתחבר למשפחתן (לרוב האנשים שניסו זאת נורו ונהרגו וביניהם דודתה - אחותה הבכורה של אימה, שנורתה יחד עם בנותיה) אולם התמזל מזלן והן נכנסו וחברו לסבתה ולדודיה. האחות הצעירה יותר של האם נותרה מחוץ לגטו ועברה את המלחמה בסיוע תעודות מזויפות.
בגטו התנאים היו טובים מעט יותר - "לפחות היה מעט מרק, חתיכת לחם ודרגש, למרות שהיה זה דרגש עירום בתוך הגטו". הם חיו שם כשנה ואז הודיעו להם שהגטו עומד להתחסל והם יעברו למחנה בו תהיה עבודה ותנאים מחיה טובים. אולם אחיה של האם שעבדו מחוץ לגטו שמעו שמועות אחרות והם ידעו שמדובר במחנות מוות. לאחר שסיפרו להן על כך, השביעה סבתה את אמה של מרים לשמור על עצמה ועל מרים בחיים, לעבור את המלחמה ולעלות לארץ ישראל. היא הכריחה את האם לקבל את הנדר לאחר שזו לא חשבה שהן יצליחו לשרוד - מרים קראה לספרה "הנדר" לזכר נדר זה של חיים.
באותו לילה במשך 48 שעות נעשתה בגטו "אקציה" (פעולה) שבמהלכה נאספו כל התושבים והועברו לרכבות לשם הסעתם למחנות. אולם מרים ואמה הסתתרו במחבוא בתוך הגטו לאחר שהסבתא דאגה לכך. המסתור היה מזוה בדירת מגורים אשר גודלו היה בערך 4 מטר על שני מטר ובו שהו כחמישים איש. כאשר היא הגיעה עם אמה הם סרבו להכניסן מאחר ובמקום לא היה די אויר לכולם, לאחר שאמה התחננה נתנו להן לבסוף להיכנס. בתום האקציה הן נחשפו למראות מזויעים. הגרמנים הרגו והתעללו באימא ושני תאומיה שבאו להסתתר גם הם בדירה זו. מרים היתה בת 6 ולא תוכל לעולם לשכוח את הזוועה. במהלך ההסתתרות היא אף ראתה כיצד חנק אחד המסתתרים תינוק בן שנה שישן בידי אימו. התינוק זז כאשר הגרמנים נכנסו לחדר והוא חשש שהוא יצרח, לאחר מכן הוא העביר את גווייתו לאמו. מאותו הרגע מרים הפסיקה לדבר ויכלה רק ללחוש.
סבתה לא הצטרפה אליהן מאחר והיא היתה משותקת בשתי רגליה, וכאשר הכניסו אותם לגטו הגרמנים לקחו לה את כסא הגלגלים, היא היתה בת 55 בערך וידעה שאותה לא ניתן יהיה להציל. לאחר "האקציה" הן יצאו לגטו. מאחר וכל הילדים נלקחו ממנו, היא נאלצה להסתתר במשך שלושה שבועות נוספים. לבסוף היא ומשפחתה ברחו מהגטו בסיוע ילד פולני שעזר להם לחפור בור תחת גדר התיל החשמלית. הם הגיעו לכפרו של הילד הפולני והסתתרו שם כשנתיים בבור שחפרה אימו הפולנייה. הם נאלצו לשבת ברגליים מקופלות וכאשר יצאו לבסוף מרים לא יכלה יותר ללכת על רגליה.
הפולניה דאגה להם למזון ודודתה שלמה לה על כך בנעליהם. תוך כדי המלחמה הילד הפולני נהרג, מאחר והגרמנים חשבו שהוא קומוניסט. אימו אמרה להם לעזוב את המחבוא והם הסתובבו ביערות והסתתרו חודשים נוספים בעלית גג אצל משפחה נוצרית אחרת. עד אשר הדודה בעלת הניירות המזויפים ביקשה מהאיכרה הקודמת (שבנה מת) להסתיר אותם שוב. היא הסכימה וחפרה בור מתחת לרפת בו הם נותרו עד מספר שבועות לפני תום המלחמה וכניסת הרוסים. עם בוא הרוסים ביקשה מהם לחפש מחבוא אחר כי הגרמנים שורפים כפרים בדרכם. מרים ואימה יצאו ואילו את הדוד היא המשיכה להסתיר אצלה. עד השחרור הן הסתתרו כשבועים בתוך אלומות של תבואה. לאחר שהרוסים הגיעו היא חלתה לראשונה, ככל הזכור לה.
לאחר האיחוד המשפחתי הם עלו לארץ ונולדה לה אחות. במשפחתם לא דיברו כלל על השואה. גם לאחר שנישאה היא לא דיברה עם בעלה על כך ואף לא עם שלושת בנותיה. במשך שנים היא שתקה אולם מסיבות שונות, לאחר שאימה נפטרה, היא ישבה וכתבה את זכרונותיה במשך שבעה לילות. רק אז היא סיפרה לילדיה קטעים מזכרונותיה ונתנה להם לקרוא ביומנה. ככל שחלף הזמן היא חשבה שיש להוציא את סיפורה לאור מכיוון שבקרוב כבר לא יהיה מי שיישאר לספר.
היא הגיעה לדובי חזן וזו ראיינה אותה במשך חודשים ודלתה ממנה פרטים רבים. בעקבות הכתיבה היא נסעה לראשונה לפולין עם בנותיה, ועשתה מסע לכל המקומות בהם הייתה, וראתה את צאצאי האנשים שהצילו אותה. היא החלה לספר את סיפורה בבתי ספר (לא רק ביום השואה), ואף בגני הילדים (בצורה המתאימה לגיל הרך).
כיום, לאחר שסיימה את הספר היא מרגישה תחושת ניצחון עצומה וחשה כמי שניצחה את הדבר הנורא הזה (לאחר שהגיעה לארץ היא ומשפחתה שינו את שמותיהם - שמה היה מניה וכעת הוא מרים. הם השתדלו להתחיל משהו חדש לגמרי שהתעלם מהעבר). יד ושם סייעו לה להוציא את הספר ואת המהדורה השניה הוציאה לבד. הספר מתאים גם לילדים בני 10 מאחר ושפתו קלה והוא נכתב דרך הראות והשפה של ילדה.
כשבגרה עבדה כאחות ולאחר מכן בעת שהתה עם בעלה בשליחות באתיופיה, שימשה כיועצת ביה"ס לאחיות של הצלב האדום באדיס אבבה, עם שובה החלה ללמד סיעוד בתיכון. לאחר יציאתה למדה טיפול באמצעות ביו פידבק ועוסקת בתחום.
http://www.keshet-tv.com/Item.asp?GroupID=833&ItemID=40197&ProgID=164
צור קשר
אנשים וארגונים
עבודה ועובדים 