מה החיים מצפים ממני

מה החיים מצפים ממני?

ד"ר מרים אבנרי-כה

 החורף של 1944-1945 היה אחד הקשים ביותר באושוויץ-בירקנאו. רופא במחנה שיתף את עמיתו ויקטור פראנקל בתופעה מטרידה: בין חג המולד לראש השנה האזרחית, שיעור התמותה עלה באופן דרמטי. הסיבה, לדברי הרופא, הייתה זו: רבים מהאסירים האמינו בכל ליבם כי עד חג המולד ישוחררו וישובו לבתיהם. כשתקווה זו התנפצה, רוחם נשברה - והם הלכו לעולמם.

פראנקל היה עד למקרה דומה: אסיר שחלם חלום נבואי לפיו ישתחררו בשלושים במרץ. כשהתאריך הגיע והשחרור בושש לבוא, הוא איבד את הכרתו ומת יום לאחר מכן. הוא הבין שתקווה שתלויה רק בציפייה לאירוע חיצוני היא שברירית מדי. נדרש משהו עמוק יותר, יציב יותר. אך כיצד עושים זאת?

בהתבוננו באסירים שנכנעו לייאוש מול אלה שהצליחו להחזיק תקווה, החל פראנקל להבין משהו עמוק על טבעה של תקווה. הוא ראה שהאסירים שאיבדו תקווה היו אלה ששאלו שוב ושוב "מתי אשתחרר?", "מתי יגיע הסוף?", "כמה עוד אסבול?". לעומתם, היו כאלה שגם בתוך התופת הצליחו לשמור על ניצוץ של חיים - והם היו דווקא אלה שמצאו דרך להיות משמעות

 למאמר  המרתק של ד"ר מרים אבנרי-כה בפורטל פסיכולוגיה עברית ברשת