על האשמת האמא בפסיכואנליזה

מאת:

על האשמת האמא בפסיכואנליזה : התחלתה של הפסיכולוגיה המודרנית עם וילהלם וונדט מאוניברסיטת לייפציג בשנת 1879. וונדט היה הראשון שהקים מעבדה לחקר התנהגות ובכך שינה את הגישה של הפסיכולוגיה מתחום פילוסופי, לתחום מדעי.

הוא עסק גם בפסיכולוגיה חברתית ותרבותית ובחקר הפסיכולוגיה של השפה, וקדם בכך בחצי מאה לתורותיו של נועם חומסקי.

וונדט העמיד שורה של תלמידים, ביניהם קרפלין (שנחשב אבי הפסיכיאטריה המודרנית), ספירמן, טיצ'נר, וקאטל.

הסטרוקטורליזם של וונדט תרם לפסיכולוגיה את החשיבות של מחקר, בדיקה אמפירית באמצעות ניסוי ותצפיות שיטתיות.

בניגוד לגישת המחקר האמפירית של וונדט, זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה, החל בשנות התשעים של המאה ה־19 לפתח שיטת תרפיה שלטענתו מטרתה לחשוף מאוויים כמוסים. הפרספקטיבה הפסיכואנליטית מתמקדת בתהליכים פנימיים, במיוחד דחפים, מחשבות וזכרונות לא מודעים.

בבסיס הפרספקטיבה הפסיכואנליטית נמצא מודל הנפש הפרוידיאני המסביר את אופן פעולת הנפש. לפי גישה זו, הנפש מורכבת מכעין מנגנון מכניסטי של מבנים הנאבקים זה בזה :

איד, אגו וסופראגו .

מודע ותת מודע.

המאבקים הפנימיים נמצאים בעיקר בתת- מודע ויוצאים החוצה דרך התנהגויות וחלומות בסמלים.

האדם עובר בילדותו, דרך 5 שלבי התפתחות ובכל שלב נוצרים קשיים ומשברים שמותירים את רישומם הפעיל על הנפש.

מטרת הפסיכואנליטיקאי היא לפרש את הסמלים הללו ולזהות את השורשים הלא מודעים של הקונפליקטים העמוקים.

שיטותיו של פרויד לא היו כרוכות במדע אמפירי הכולל תצפיות וניסויים, ולא היו ניתנות לאישוש או הפרכה.

בין תלמידיו ותלמידי תלמידיו היו כאלו שנשארו נאמנים לפסיכואנליזה והמשיכו לפתחה, בהם בתו אנה פרויד, מלאני קליין, ויניקוט ועוד.

תלמידים אחרים דוגמת קרל יונג, אלפרד אדלר, ויקטור פראנקל ואריך פרום, פיתחו והרחיבו אותה לכיוונים שלא היו מקובלים על פרויד ועל הזרם המרכזי בפסיכואנליזה.

השפעתו של פרויד ושל אסכולת הפסיכואנליזה על מדע הפסיכולוגיה נתונה עדיין במחלוקת.

המבקרים טוענים שהגישה מנעה את התקדמות המדע הפסיכולוגי, מכיוון שהתמקדה בתהליכים לא־מודעים שאינם ניתנים למחקר אמפירי ולכן לא ניתנים לאישוש או להפרכה.

המצדדים טוענים שהגישה תרמה מושגים חשובים וגילויים חשובים לפסיכולוגיה.

להערכתי, בנוסף לביקורת הנ"ל,

החטא הקדמון הקשה ביותר של הפסיכואנליזה, הוא בקיבוע הקונספציה של האשמת ההורים ובעיקר אשמת האמא בכל הבעיות הנפשיות של האדם.

פרויד טען ש- 5 השנים הראשונות של הילד קובעות את כל עתידו הנפשי.

הוא טעה.

הדבר כבר הופרך במחקרים. ההתפתחות הנפשית, הן צבירת הטראומות והן צבירת החוזקים קורית לאורך מרבית שנות חיינו.

הפסיכואנליזה עושה חטא גדול למטופלים ולהוריהם ע"י כך שהיא מאפשרת למטופל לעשות לעצמו הנחות באמצעות זריקת האחריות על גורם אחר.

באמצכות יצירת השעיר לעזאזל האולטימטיבי - האמא ! ( ורק לפעמים גם האבא, כי פרויד היה שובניסט לא קטן, ), יש לאדם את התירוץ הנוח לברוח מאחריות אישית לבחירותיו , לטעויותיו ולכשלונותיו, ולזרוק את האשמה על הוריו ובייחוד על האמא .

להאשים את ההורים, זה הכי פשוט ונוח גם לפסיכואנליטיקאי.

עבודה קלה.

הדברים במציאות הפסיכולוגית הרבה יותר מורכבים. אין ספק שלהורים השפעה עיקרית , אבל לא בלעדית. הגורמים המשפיעים על נפש האדם הם רבים יותר ומורכבים יותר.

לא רק שמאז 1870 בוינה , עברו כבר 150 שנה, והילד כיום, כבר מגיל רך מושפע מסביבה מורכבת יותר מאשר רק הוריו. הוא מושפע גם מגן הילדים, מבית הספר, מחברים, ומכל הסביבה האלקטרונית : טלויזיה ובעיקר אינטרנט.

אך גם בעיקר שמלכתחילה ההנחה הפרוידיאנית שהכל נקבע ב-5 השנים הראשונות, היא לא רק דטרמיניסטית נורא, אלא גם לא נכונה.

ולכן האשמת ההורים בכל הפגעים הנפשיים ובכל הכשלים זה דבר לא נכון אמפירית, ועושה עוול

https://www.facebook.com/micorly

https://tinyurl.com/yr9pdnmr