פרופ' טוני אטווד הוא מהחוקרים הבכירים בעולם של אוטיזם בתפקוד גבוה, אבל נדרשו לו 30 שנה לאבחן את הסינדרום הזה אצל בנו • היום הוא מאמין שאוטיסטים הם השלב הבא של האבולוציה • בראיון לגלובס, הוא מדבר פרופ' טוני אטווד, חוקר באוניברסיטת קווינסלנד, אוסטרליה, ומטפל בעל שם באנשים עם אוטיזם המבקשים להשתלב בחברה הכללית, מעיד על עצמו שלמד לדבר ב"שפת האוטיזם" אחרי שאמו התחתנה עם אדם שאובחן על הספקטרום. זה קרה כשאטווד היה נער. הוא מספר שהבין די מהר שדבר מה לא רגיל אצל אביו החורג, אבל אמו בכל זאת בחרה בו, והוא בחר בו בעקבותיה. השניים פיתחו יחסים קרובים.
"למדתי להיות מתורגמן בין התרבויות, להסביר לו מה קורה אצלנו הנוירוטיפיקלים ולהפך", מספר אטווד. נוירוטיפיקלים הם אנשים שאינם אוטיסטים. בקהילה הישראלית מדברים לעתים על א"סים (אנשים על הספקטרום האוטיסטי) לעומת נ"טים (נוירוטיפיקלים).
אטווד נחשב מי שהרחיב את הגדרת הספקטרום האוטיסטי לאנשים בתפקוד גבוה, שמצליחים להשתלב בחברה ואפילו להסתיר לפעמים את שונותם, אבל משלמים על כך מחיר גבוה. הוא גם אחד החוקרים הראשונים שדיבר על אוטיזם כעל תרבות אחרת, שיש לה יתרונות רבים והיא אינה רק הפרעה שיש לטפל בה.
"המיקוד של אנשים עם אוטיזם בתחומי עניין מסוימים הוביל לחלק מההישגים הגדולים ביותר של האנושות. כנראה חלק מהגיבורים הגדולים שלנו - המדענים, האמנים, הממציאים – היו אוטיסטים", אמר בעבר.
לאחרונה, הגיע אטווד לישראל כאורח של עמותת אלו"ט והשתתף ביום העיון השנתי שלה, שעסק בהתמודדות משפחתית עם אוטיזם. לקראת ביקורו, ביקשנו לדבר איתו לא על ההתמודדות של אדם עם אוטיזם אלא דווקא על הקושי של בני הזוג ובני המשפחה שחיים לצדו.
למעשה, אחת מפריצות הדרך המיוחסות לאטווד היא ההבנה שחלק משמעותי מהתסמינים שאנחנו מייחסים היום לאוטיזם הם תסמיני חרדה. "הדרך שבה הם מתמודדים עם חרדה היא ריטואלים, אבל מבחינת הסביבה הדבר יכול להיתפס כקיבעון או כשתלטנות", הוא אומר.
זו לא דחייה, רק רצון להיות לבד
אטווד משתדל להיות לא שיפוטי כלפי אנשים על הספקטרום. "אני לא אומר שהנ"טים יותר טובים. אני מעדיף לראות את עצמי כמתורגמן בין שתי תרבויות. נכון שלאוטיסט קשה לקרוא שפת גוף. ובכן, גם לנוירוטיפיקלי קשה לקרוא שפת גוף של אדם עם אוטיזם.
"אנשים רבים עם אוטיזם, בעיקר גברים, מצליחים מאוד בקריירה שלהם. הם מומחים בפתרון בעיות, ואנחנו כחברה מוכנים לשלם להם המון כדי שיפתרו את הבעיות האלה, והם מקבלים על כך הערכה רבה. אבל הם, מבחינתם, צריכים להבין שיש כל מיני סוגים של בעיות, ושההכשרה שלהם לא הופכת אותם לטובים יותר מבני הזוג שלהם בפתרון כל הבעיות. אנחנו מלמדים אותם שלא כל בעיה היא פתירה, ולפעמים הציפייה היא שלא יפתרו מצב מיד אלא שיהיו אמפתים.
לראיון המלא בעיתון " גלובס"