הבזקים

רוח המפקד היא זו שאיפשרה לחברי הצוות הצעירים האלה להכיר, ללא הרבה מילים, בלחץ הנפשי העצום שהיו נתונים בו. התחושה שהוא מאמין בהם ושהוא מחזיק את המצב, איפשרה להם לא להרחיק מתוכם את מה שייצג חבר הצוות התורן שנשכב על רצפת הנגמ"ש.

הכלה

החיילים נשברו בזה אחר זה, ונשכבו למשך שעות על רצפת הנגמ"ש

מחבר: ד"ר אבי נוטקביץ
מקור: אתר "פסיכולוגיה עברית".
תאריך: 11.10.2021

החיילים נשברו בזה אחר זה, ונשכבו למשך שעות על רצפת הנגמ"ש

חבר קרוב שלי פיקד על צוות בסיירת שריון במלחמת יום הכיפורים. סיפורו יוצא הדופן מספק דוגמה מרתקת לכוחה וחשיבותה של הכלה

·       אבי נוטקביץ

באחד מערבי הקיץ של 2013, נפגשתי עם חברי הקרוב, ח'. היה זה בימים שלקראת ציון 40 שנה למלחמת יום הכיפורים. באופן טבעי התגלגלנו לדבר על המלחמה, שבה השתתף ח' כקצין בסיירת שריון.

הוא היה אז בשנות ה–20 המאוחרות שלו ופגש כבר את מוראות המלחמה. כקצין צעיר עוד יותר, הוא נלחם במלחמת ששת הימים, שהותירה צלקות בנפשו.

הוא שירת בסיני, והיו שני נגמ"שים תחת פיקודו. על הצוות שלו הוטלו משימות שונות, שהמסוכנת ביותר ביניהן היתה הסתערות ולחימה בחיילי חי"ר מצרים. "התיאום, שיתוף הפעולה והמקצועיות של החיילים היו קריטיים בהצלחת משימות ההסתערות", סיפר לי. "אתה כל הזמן באיום קיומי. אתה יודע שכעת אתה חי ועוד חמש דקות אתה עלול למות". מתוקף תפקידו, מבטו של ח' היה מופנה בעיקר החוצה. אך במקביל הוא שם לב גם למה שמתרחש בתוך תא הלחימה של הנגמ"ש.

"הלחימה היתה קשה ונמשכה ביום ובלילה. הפלוגה שילמה מחיר מאוד כבד. כמחצית מ–40 הלוחמים ורוב הקצינים נפגעו", סיפר ח', "והיו חיילים שנשברו".

"נשברו? מה פירוש נשברו?" שאלתי. "למה אתה מתכוון?"

"החייל שנשבר אצלי בצוות נשכב על רצפת הנגמ"ש", הסביר ח'.

"ממש נשכב?" שאלתי.

"כן", הוא ענה.

"אבל לכמה זמן?"

"ליום, לפעמים יותר".

"יום? אתם במלחמה, לא?" תמהתי.

"כן, היינו ממשיכים לבצע את כל המשימות, כולל לחימה, והחייל היה שוכב על רצפת הנגמ"ש".

"נתת לו לשכב?"

"כן".

"ואז מה?"

"החייל היה מתאושש ומצטרף חזרה ללחימה. אבל אז חייל אחר נשכב. גם הוא שכב איזה יום על רצפת הנגמ"ש, קם והצטרף חזרה ללחימה. לכולם היה מאוד קשה. היה אז גם חייל שלישי שנשכב. שכב יותר מיום וחצי. לא עשה סימנים שהולך לקום, וחשבתי שאי־אפשר שימשיך כך לשכב. עלול להשפיע לא טוב. באתי אליו ואמרתי לו: אתה לא יכול להמשיך לשכב. אתה צריך להחליט — או שאתה מצטרף חזרה או שאתה מתפנה לאחור".

"מה הוא עשה?"

"הוא קם והצטרף".

זה סיפור מדהים, חשבתי לעצמי. לאפשר לחייל לשכב על רצפת הנגמ"ש לכל־כך הרבה שעות. תהיתי לעצמי איך התמודד ח', כמפקד, עם השאלות הקשות שבוודאי עלו לאורך הדרך. איך אתה מאפשר נוכחות של חולשה ופחד בלי להדביק אולי אחרים באימת המוות? אסור הרי שזה יקרה. איך אתה מאפשר חוסר תפקוד? מה יחשבו החיילים האחרים? איזה מסר זה מעביר להם? זה עלול לכרסם בסמכות הפיקודית שלך, זו התנהגות מנוגדת לערך של תפקוד, הקרבה ואומץ.

באותה התקופה שקדתי על הכנת הרצאה בנושא הכלה בעבודה הטיפולית הפסיכואנליטית. וכך, תוך כדי השיתוף של ח' בחוויות המלחמה שלו, זקפתי אוזניי לא רק למשמע הסיפור הקשה, שכהרגלו הוא סיפר בפשטות, בפתיחות ובצניעות, אלא גם לחיבור מרגש שנוצר בתוכי למושג הכלה שבו עסקתי.

ח' צריך היה כמובן להתמודד עם עיניהם של החיילים והמפקדים הזוטרים יותר בצוות, שהיו נשואות אליו. הוא היה צריך לעכל, להכיל — להחזיק את התחושות המאיימות שבוודאי היו בתוכו. הוא איפשר להן להתקיים. יחד עם זאת, חשבתי לעצמי שגם כאשר ח' שם גבול לחייל השלישי, הוא ביצע מעשה של הכלה. הנה דוגמה לכך שהכלה יכולה להתבטא בהצבת גבול ברורה ולא רק בספיגה ללא גבול, כפי שלעתים נתפס המושג.

שיתפתי את ח' במחשבות שלי, סיפרתי לו על ההרצאה שעליה אני עובד ושאלתי אם יהיה מוכן שאספר את סיפורו. הוא הסכים, אך בפגישה הבאה שלנו אמר שהתחיל לדאוג שמא מה שסיפר לי הוא פרי דמיונו. הרי 40 שנה חלפו. הוא נסע לפגוש את י', שהיה מפקד תא הלחימה שלו, ושאל אם משהו כזה אכן קרה. "בטח שקרה", ענה לו י'. "ואתה יודע מה? החיילים האחרים אפילו לא לעגו לאלה שנשכבו על רצפת הנגמ"ש".

מושג ההכלה (containment) נפוץ בימינו בשיח המקצועי הפסיכותרפויטי והיומיומי כאחד. אנחנו פוגשים את רעיון (או אתגר) ההכלה כהורים לילדים קטנים, לילדים מתבגרים וגם כהורים לאנשים בוגרים. אנחנו מתייחסים ליכולת הכלה גם בהקשר לתפקידים ניהוליים ומנהיגותיים כגון ראשי צוותים, מנהלי מחלקות וארגונים. גם מנהלים, מפקדים ומנהיגים ברמות הגבוהות ביותר בשדה המדיני, הביטחוני והפוליטי נדרשים, או חשוב שיידרשו, להיות בעלי כישורי הכלה.

מהי אם כן הכלה? הביטוי הגיע במקור מעולמות צבאיים ומדיניים ועסק בהגבלת יכולתו של כוח עוין — צבאי או אידיאולוגי — המאיים לפגוע, להתקדם ולהתפשט. בהקשרים אלה, הכלה מוגדרת כ"איפוק, יכולת לספוג אלימות ולהימנע מהסלמה". שימוש מעניין אחר במושג מופיע בהקשר לכורים גרעיניים. שם מדובר על "מבנה הכלה" (Containing Building) כ"מערכת שמיועדת למנוע את השחרור המקרי של חומרים רדיואקטיביים מכור גרעיני".

תיאור זה נראה לי כמטאפורה מאוד מתאימה להכלה בהקשר הנפשי והפסיכולוגי, ביכולתו לחבר אותנו חווייתית לאתגר היומיומי בהכלה בהורות, בזוגיות ובתפקידים ניהוליים שונים. שכן לא פעם עולות בנו תחושות עוצמתיות ביחס לאחר שקשה להחזיקן בפנים. אנחנו יכולים אז לחוות בתוכנו את "הכוח הצנטריפוגלי" השואף לזרוק אותן החוצה מתוכנו. במקרים מסוימים, אנחנו מנסים שלא תתרחש מתוכנו דליפה של "חומרים רדיואקטיביים", שלא רק תסגיר את הסערה שבנו, אלא שעלולה גם לפגוע באנשים היקרים ללבנו.

מושג ההכלה בתיאוריה הפסיכואנליטית פותח על ידי ווילפריד ביון, פסיכואנליטיקאי אנגלי ששירת כקצין שריון מצטיין במלחמת העולם הראשונה. ביון עבד בעיקר עם מטופלים באופן פרטני אך גם עם קבוצות טיפוליות ואחרות, וכך פיתח תיאוריה הן ביחס לדינמיקה של קבוצה והן ביחס לדינמיקה הנפשית של הפרט והאינטראקציה שלו עם האחר.

בתיאוריה של ביון, הכלה מתבטאת ביכולת להשאיר בתוכנו יסוד רגשי מאיים, מעורר חרדה ומבייש, שהדחף הוא להיפטר ממנו ולהשליכו החוצה לתוך האחר. אך ההישארות בתוכנו לא תוכל להתקיים לאורך זמן. נדרשת עבודה פנימית — עיכול והתמרה של היסוד הנפשי הזה — כך שייפסק הדחף החזק להיפטר ממנו. או אז היסוד הרגשי הזה הופך לחלק ממאגר התחושות והמחשבות שלנו, ויכול לשמש אותנו באותם המצבים שעוררו בנו את אותם היסודות הרגשיים הקשים.

כך שהכלה משמעה להחזיק בתוכנו יסוד רגשי מאיים, אך גם לעכל ולעבד אותו. לדברי ביון, כדי שנוכל לעבד את היסוד המאיים לכזה שלא מפעיל לחץ להיפטר ממנו, אנחנו זקוקים, תוך כדי הלחץ הפנימי הרב, להיות במצב של שהייה והרהור, המאפשר קליטה ועיבוד של החוויה הרגשית.

בהיותו גם תיאורטיקן של קבוצות, התייחס ביון גם להכלה של קבוצה או של הממסד. הוא מתאר מצב שבו פרט בקבוצה הנתפס כאיום — מחמת דעותיו, התנהגותו או חריגותו — יוצר דילמה פנימית שאינה בהכרח מודעת לקבוצה ובמיוחד למי שמנהל אותה: האם להשאיר אותו כחלק מהקבוצה (Inclusion) או להרחיק אותו מתוכה (Exclusion). במובן זה, הפרט מייצר יסוד רגשי מאיים בתוכנו. הכללתו בקבוצה עשויה לייצג את תהליך עיבוד היסוד הרגשי, כלומר, הכלתו. ואילו הרחקתו עשויה לייצג את ההשלכה החוצה של היסוד המאיים, כלומר אי־הכלתו.

אני לא חושב שח' הבין איזו עבודה פנימית התרחשה בתוכו כדי שיוכל לפעול כפי שפעל. הצוות כולו, ובמיוחד ח' כמפקד, התמודדו עם המתח שבין הכללה להרחקה: האם להשאיר את החייל שנשכב על רצפת הנגמ"ש ביניהם, או לפנותו במהירות לאחור. מתח זה ברמה הקבוצתית מקביל כדילמה פנימית — לא בהכרח מודעת — להשאיר בתוכם תחושות קשות הקשורות בלחימה, ובראשן חרדת המוות, או להשליך את התחושות הללו מתוכם.

השלכה של מה שייצג החייל היתה יכולה להתבטא בפינויו מהנגמ"ש. אך היא עשויה היתה להתבטא גם בלעג. הבעת לעג יכולה להיות תוצר של חרדה, של קושי להבין ולקבל התנהגות כזו בזמן הרה גורל כל כך. חבר הצוות שנשבר מייצג בהתנהגותו את חרדת המוות ותחושות קשות אחרות שעולות בזמן לחימה, שקרוב לוודאי שכל אחד חש בתוכו. חיילים אחרים, לו היו לועגים לו, כאילו היו אומרים שתחושות מעוררות חרדה אלה אינן מנת חלקם. אבל כפי שי' העיד בדבריו, "אפילו לעג לא היה שם".

אין לי ספק שרוח המפקד היא זו שאיפשרה לחברי הצוות הצעירים האלה להכיר, ללא הרבה מילים, בלחץ הנפשי העצום שהיו נתונים בו. התחושה שהוא מאמין בהם ושהוא מחזיק את המצב, איפשרה להם לא להרחיק מתוכם את מה שייצג חבר הצוות התורן שנשכב על רצפת הנגמ"ש.

בזמן הלחימה, הצוות של ח' נחשב לצוות טוב, שנשלח לפיכך למשימות הקשות יותר — ובכולן הוא עמד. מה שחשוב לא פחות הוא שכל החיילים, שמונה במספר, שרדו את המלחמה הקשה ההיא, ועל כך שמחתו של ח'. לדבריו, זה קרה בזכות התפקוד הטוב של כל אנשי הצוות.

אני אומר לו שייתכן שזה קרה גם בזכות יכולת ההכלה שלו. הוא עשה זאת בכך שאיפשר לחייל שנשבר להישאר בצוות ולא להיות מוקע אל מחוץ למחנה, ובכך סייע לצוות להכיל את המשמעויות הרגשיות הנלוות. וגם בכך שלא איפשר לכך להימשך כשהוא חש שהדבר מסכן את תפקודו של הצוות. הגבול שח' הציב לא נבע מלחץ פנימי להרחיק את מה שייצג החייל, אלא מעיבוד פנימי שהוביל אותו לפעולה של הצבת גבול שבעקבותיה חזר החייל לתפקד ולהילחם.

חשבתי אז על הצלקות והטראומות שרבים נושאים מימי המלחמה, שבמקרים מסוימים הכירו בהן רק לאחרונה. חשבתי על אותם שלושה חיילים ששכבו על רצפת הנגמ"ש והוכלו על ידי הצוות ומפקדם. חשבתי שיש סיכוי רב שאותו אירוע, שיכול היה להיות מנוהל אחרת, עלול היה להשאיר בתוכם פצע פתוח, כואב ומבייש. אני רוצה להאמין שההכלה תרמה ליכולת שלהם לעכל את המוראות וההתנסויות במלחמה באופן פחות טראומטי. כשאמרתי לח' כי אולי זו היתה תרומה כל כך חשובה שלו לחיילים שפקד עליהם, דמעות החלו לזלוג מעיניו.

ח' לא מצליח לשחזר בפרטים את שהתחולל בתוכו באותן שעות, אבל אפשר להניח שבתוך המולת המלחמה, היתה לו אותה יכולת הרהורית — שקיומה נשמע כמעט כאבסורד בתנאים הללו — וכי בתוכו התקיים תהליך רגשי שהוביל אותו לפעול כפי שפעל. המחשבות הללו הפכו לנושא שיחה בינינו בחודשים שלאחר מכן. מדי פעם ח' עידכן אותי בעוד שיחה או התכתבות שהיו לו לקראת מפגש של הפלוגה שלו, שעמד להתקיים לציון 40 שנה למלחמה. לאחר המפגש הפלוגתי, שבו ח' נשא דברים, הוא קיבל מייל מחייל שלו. ברשותו של החייל, אצטט חלק מדבריו (ההדגשה שלי):

"אהבתי לשמוע את האמת שלך מנקודת החשוף בצריח. עמדתי, ישבתי, שכבתי מלחמה שלמה מאחוריך. היום אני מבין מה התחולל בתוכך בימי הקרבות. אבל אז בימים שלא היו קלים לנו, השקט שלך, קו המחשבה הבהיר שלך, יכולת הפיקוד הצבאית שלך, הענווה שבך, גרמו לנו להרגיש בטוחים ביכולת שלך ומכאן ביכולת שלנו כצוות. למזלנו היינו גם חיילים מצוינים אחד־אחד. אתה הקרנת ביטחון וזה הקרין עלינו. הרגשנו בטוחים איתך ואחד עם השני. ועובדה שאנחנו פה לספר את זה".

כותב המכתב היה מאלה ששכבו על רצפת הנגמ"ש. כשאני קורא על השקט, קו המחשבה הבהיר והענווה שהוא ייחס למפקדו, אני מדמיין זאת כתיאור מבחוץ ליכולתו הנפשית של ח' לפגוש את חלקי הנפש המאיימים, איכשהו לשהות עמם ולהרהר בהם, גם במצב כה קיצוני כמלחמה, ולהפוך אותם ליסודות שמוכלים בנפשו ובנפשם של החיילים. ייתכן, אני חושב, שיכולת זו תרמה לכך שהחיילים ששכבו יכלו להתאושש ולהמשיך להילחם. יכולתו המרגשת של כותב המכתב לכתוב על כך בפתיחות — ולבטא בכתיבתו את הקושי שהיה יחד עם היכולות, ההישגים ותחושת הערך — יכולה להוות עדות לכך שיכולת ההכלה של ח', ובהשראתו גם של שאר חברי הצוות, תרמה גם למניעה או לצמצום של פגיעה נפשית טראומטית.

* ד"ר אבי נוטקביץ הוא פסיכולוג קליני ופסיכואנליטיקאי מנחה בחברה הפסיכואנליטית בישראל. המאמר המלא פורסם באתר "פסיכולוגיה עברית".

https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4080

לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות.
הרשמה ללקט
דוא"ל
* להסרה
במבט לאחור
רשימת קטגוריות מלאה
אנשים וארגונים
עבודה ועובדים
אנשים פשוטים
אפשר גם אחרת
יוצאי הדופן והמיוחדים
אנשים , מחשבים ואינטרנט
קיבוצים ואנשי ההתיישבות
החברה החרדית
עולים חדשים ועולים ותיקים
עובדים זרים
תרמילאים ומטיילים
קשישים
אנשים והקונפליקט הישראלי-ערבי
בני נוער וצעירים
אנשים והמצב הכלכלי
סיפורי התמודדות
גמלאים
מגזר ערבי
מחקרים ועיונים בפסיכולוגיה
מחקרים ועיונים ברפואה וביו-רפואה
רפואה משלימה
רפואה אלטרנטיבית
הבריאות שלך
מחקרים ועיונים בסוציולוגיה ובאנתרופולגיה
מחקרים ועיונים בחינוך
מחקרים ועיונים בספרות
מחקרים ועיונים בהיסטוריה
מחקרים ועיונים בדמוגרפיה
מחקרים ועיונים בביולוגיה ובמדעי החיים
אנשים בעת העתיקה
ילדים , אמהות, הורים ומשפחה
יזמים, אנשי עסקים ואנשי היי-טק
ביוגרפיות, זכרונות ותולדות חיים
שכול
ניצולי שואה
סרטי תעודה
ספרים חדשים
מדעים ואנשים
אנשים , מזון ותזונה
אנשים, טבע וסביבה
אנשים במרחב הניהול
הרהורים ומחשבות
שיטות אימון
מחקרים ועיונים בקרימונולוגיה
סקירות מחלקת איסוף בפורטל הגורם האנושי
הנצפים ביותר
אודות  |   צרו קשר  |   שלחו קישור  |   RSS  |   אתר צמתי מידע
נבנה ע"י אפוק