הבזקים
איך מתאהבים ביצירת אמנות וכיצד היא משפיעה על מצב הרוח שלנו? הנוירופסיכיאטר אריק קנדל, חתן פרס נובל, מספק בספרו תשובות. ראיון.
המוח

מה קורה למוח שלנו כשאנחנו רואים ציור של אגון שילה?

גורם מפרסם: עיתון "הארץ"
מחבר: סמדר רייספלד
תאריך: 04.01.2018

מאת : סמדר רייספלד , עיתון " הארץ" , 2012

למאמר המלא :
מה קורה למוח שלנו כשאנחנו רואים ציור של אגון שילה
 
עיקרי דברים :
 

ב‑2006 שילם רון לאודר,­ היורש של אימפריית הקוסמטיקה "אסתי לאודר" ומבעלי ערוץ 10,­ את הסכום הגבוה ביותר ששולם אי פעם, עד אז, בעד ציור: 135 מיליון דולר. הציור, מעשה ידיו של גוסטב קלימט, נקרא "פורטרט של אדל בלוך-באואר".

בסכום הכסף הזה אפשר היה לעשות הרבה דברים אחרים: להאכיל את רעבי אפריקה, להאיץ את גילוי התרופה לסרטן או, להבדיל, להציל את ערוץ 10. אבל באהבה אין היגיון, ולאודר בהחלט היה מאוהב עד מעל הראש. מאז שראה את הציור לראשונה בגיל 14 במוזיאון בווינה, לא הרפתה ממנו דמותה של הגברת בלוך-באואר, ובשנים הבאות חזר אליה קיץ אחר קיץ. בגיל 62 החליט ללכת אחרי הלב ­ בעצם אחרי המוח, כי ההתאהבויות שלנו, מתברר, ביצירות אמנות כמו באנשים, מקורן במה שקורה לנו במוח.

 

מה גורם לאדם להתאהב ביצירת אמנות עד כדי כך שיחליט להוציא עליה סכום דמיוני כזה? מה גורם לבני אדם פשוט להתרגש מציור או מספר או ממוזיקה טובה? מה יש בהן, ביצירות האמנות, שפועל עלינו כך? כיצד מהדהדת הנפש שלנו את זו של האמן שיצר את היצירה? ומה תפקידו של התת-מודע בכל זה?

 

ספר חדש שיצא לאחרונה בארצות הברית מנסה לענות על חלק משאלות אלה, והוא עושה זאת בצורה מופלאה. "עידן התובנה: המסע להבנת התת-מודע באמנות, בנפש ובמוח, מווינה 1900 עד ימינו" הוא ניסיון מרהיב לשלב בין מה שלכאורה לא ניתן לשילוב, לגשר בין מה שכונה בזמנו שתי תרבויות עוינות ­ אמנות ומדע. מחבר הספר הוא אחד האינטלקטואלים הענקים של זמננו, חתן פרס נובל לפיזיולוגיה ולרפואה, אריק קנדל, שמגלם בביוגרפיה שלו כמעט כל מילה המופיעה בכותרת הספר.

 

עסק פרוידיאני

 

קנדל נולד ב‑1929 בווינה, ואחד הזיכרונות החזקים ביותר שלו הוא של יום אחד בגיל תשע, יומיים לאחר יום הולדתו, שבו קיבל מהוריו מכונית צעצוע. הוא מסיע את המכונית הלוך ושוב ברחבי הדירה הקטנה, על השטיח ומתחת לרגלי הרהיטים. פתאום דפיקה בדלת. בפתח שני שוטרים נאצים. הם מורים למשפחה לקחת כמה דברים ולצאת מהדירה.

 

לימים יתברר שהיה זה ערבו של ליל הבדולח, ב‑1938, שבו ביצעו פורעים פוגרום ביהודים בכל רחבי הרייך השלישי. המשפחה נמלטה לאמריקה. 61 שנה לאחר מכן קיבל קנדל פרס נובל, על גילוי הבסיס העצבי של הזיכרון.

אבל חקר הזיכרון היה רק חלק מהתעניינות עמוקה וכללית יותר בתהליכים המתרחשים במה שנקרא התת-מודע. השאלה איך יכול להיות שאנשים כה תרבותיים הפכו בן לילה למפלצות, התהייה מאיפה יצאו השדים המטורפים ההם, לא נתנה לו מנוח, וכשהגיע זמנו להירשם לאוניברסיטה הוא הלך ללמוד היסטוריה וחקר את תגובתם של אינטלקטואלים גרמנים לעליית הנאצים. ואז הוא התאהב בצעירה, שהוריה היו מהפסיכואנליטיקאים הבולטים בארצות הברית, והם שיכנעו אותו שאם הוא רוצה לדעת משהו על התת-מודע האנושי, עליו ללמוד פסיכואנליזה. בדיסציפלינה זו, שמנסה לחשוף את מה שמסתתר מתחת למעטה התרבות והקָדמה, כך טענו, טמונות התשובות.

 

קנדל נענה. לימודי הפסיכואנליזה חייבו אז לימודי רפואה, והוא החל ללמוד רפואה, נעשה פסיכואנליטיקאי ותוך כדי כך גם הפך למדען מוח. עכשיו, בספרו החדש, הוא מוסיף למגוון תחומי העיסוק שלו עוד דיסציפלינה: אמנות, והוא מחבר יחד את הדיסציפלינות האלה ­ פסיכולוגיה, מדע ואמנות ­ בניסיון לרדת אל נבכי התת-מודע האנושי.

ימים אחדים אחרי צאת הספר לאור ריאיינתי את קנדל בטלפון, מהמעבדה שלו באוניברסיטת קולומביה בניו יורק.

 

השחף הרעב

אז מה קורה לנו במוח כשאנו מתבוננים בציור? כאמור, הספר מתרכז בציורי פורטרטים של שלושה ציירים אקספרסיוניסטים, ומדגים את טענותיו עליהם. האקספרסיוניזם שונה מאוד מהריאליזם שקדם לו בכך שהאקספרסיוניסטים ניסו לדייק לא בהעתקת תווי הפנים של מי שישב מולם, אלא בתפיסת העומק הרגשי של האדם שהם ציירו, כלומר בתיאור מה שקורה בו מתחת לפני השטח. ניקח, למשל, את התמונה "מעשה אהבה" מ‑1915 של אגון שילה. הציור מעורר בנו מגוון של רגשות שנע בין רתיעה לסקרנות, ניכור וחמלה. יש בו מיניות עייפה, ארוטיקה מטרידה וחרדה. מה, במונחים של מה שקורה לנו במוח, מפעיל אותנו כשאנו מתבוננים בתמונה הזאת?

 

התשובה לשאלה זו מורכבת, ועדיין חלקית מאוד ואינה נהירה לנו לחלוטין, אבל הנה כמה נקודות פשוטות. ראשית, אנחנו מסתכלים על הפנים. כיצורים חברתיים, שתלויים באנשים אחרים לקיומנו, יש חשיבות רבה ליכולתנו לאתר בעולם שסביבנו פנים אנושיות, וחיוני גם שנדע לזהות את ההבעות שלהן. עלינו להבין מי עומד מולנו: לפענח את מצבו הרגשי, הבריאותי ואת כוונותיו כלפינו ­ הלנו הוא אם לצרינו. משום כך, האזור במוח המוקדש לזיהוי פרצופים גדול מכל חלק במוח שמטפל בזיהוי עצמים אחרים, ואם אתם מכירים אנשים שיש להם בעיה ביכולת לזהות פרצופים (הם מהווים יותר מ‑2.5 אחוזים מהאוכלוסייה), יש להם כנראה פגם במקום כלשהו באזור זה של המוח.

איך מזהים הבעות? למשל, בעזרת העיניים. אומרים שהעיניים הן חלונות לנפש, ואכן, כשאנחנו מתבוננים בפנים ­ ביצירה כמו במציאות ­ אנחנו נוטים לסרוק את אזור העיניים הרבה יותר זמן מאשר כל אזור אחר בפנים. כך אנחנו מנסים להבין את עולמו הרגשי של מי שעומד מולנו (העובדה שאוטיסטים סורקים דווקא את החלק התחתון של הפנים, את אזור הפה, יכולה להסביר, ולו חלקית, את חוסר יכולתם להבין את סביבתם).

 

שינויים במאפיינים של העיניים מעוררים בנו תשומת לב מיוחדת. מחקרים גילו שכאשר מראים לקופים ציור של פנים עם עיניים גדולות או קטנות במיוחד, תאי העצב שמזהים אותן מגיבים בעוצמה רבה. התאים מגבירים את פעולתם גם כשהעיניים בציור הן בגודל רגיל, אך המרחק ביניהן גדול או קטן בהרבה מהנורמה. למעשה, תאי העצב האלה מגיבים בעוצמה רבה לכל סטייה מתווי פנים ממוצעים, ובמילים אחרות: תאי העצב במוח שלנו אוהבים קריקטורות. הראו להם צילום של אדם או קריקטורה שלו, והם יגיבו חזק יותר לקריקטורה.

"גילוי ההעדפה של תאי עצב מסוימים למוגזם ולמוקצן", אומר קנדל, "הוא רק דוגמה קטנה ליכולתם של מדעי המוח להתחיל להסביר לנו באופן ביולוגי מדוע הציור של שילה, ואמנות אקספרסיוניסטית בכלל, כה יעילים בלעורר אותנו". במובן מסוים, ציור אקספרסיוניסטי הוא קריקטורה: העיניים של הזוג בציור גדולות יחסית, והמרחק ביניהן גדול במידה ניכרת מהממוצע, ולכן הן מושכות את תשומת לבנו ומפעילות בנו משהו. עם זאת, ברור שהתגובה לציור הזה, ולאמנות בכלל, כרוכה ביותר מאשר רק היכולת לאבחן את ההגזמה. משהו במוח צריך לקרות כדי שתתעורר בנו תגובה רגשית להגזמות האלה, כלומר שההעדפה של מאפיינים מסוימים בציור תבוא לביטוי ברגש. בשנים האחרונות מדענים מתחילים להבין גם את ההיבטים האלה של המוח: כיצד המאפיינים בציור משפיעים על הרגש שלנו.

 

בעניין הזה כדאי להזכיר את הקשרים בין האזור שמזהה פרצופים לבין האמיגדלה, אזור שהוא חלק מ"המוח הרגשי" שלנו, כלומר אחראי על יצירת החוויה הרגשית. מרתק במיוחד הוא הגילוי של תאי עצב, המכונים נוירוני מראה, שפעילותם מאפשרת לנו כנראה להזדהות עם מי שעומד מולנו. הם התגלו לראשונה בקופים, ונמצא שהם פועלים כאשר הקוף מבצע תנועה מסוימת, אבל גם כאשר הוא רק מתבונן במישהו אחר שמבצע את התנועה. יש תאים שפועלים אפילו כאשר רק נדמה לקוף שמישהו עומד לעשות תנועה (למשל, כשידו של המטפל נעלמת מאחורי פרגוד, שהקוף יודע שיש מאחוריו מזון). משערים שתאים כגון אלה הם שמאפשרים לנו להזדהות עם מי שעומד מולנו ­ אדם או פורטרט ­ ולחוש כלפיו רגש. טוענים שליקויים במערכת זו אצל אוטיסטים אחראיים לכך שהם אינם יכולים להבין מה קורה בנפשו של הזולת או להרגיש אליו אמפתיה.

 

לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות.
הרשמה ללקט
דוא"ל
* להסרה
במבט לאחור
רשימת קטגוריות מלאה
אנשים וארגונים
עבודה ועובדים
אנשים פשוטים
אפשר גם אחרת
יוצאי הדופן והמיוחדים
אנשים , מחשבים ואינטרנט
קיבוצים ואנשי ההתיישבות
החברה החרדית
עולים חדשים ועולים ותיקים
עובדים זרים
תרמילאים ומטיילים
קשישים
אנשים והקונפליקט הישראלי-ערבי
בני נוער וצעירים
אנשים והמצב הכלכלי
סיפורי התמודדות
גמלאים
מגזר ערבי
מחקרים ועיונים בפסיכולוגיה
מחקרים ועיונים ברפואה וביו-רפואה
רפואה משלימה
רפואה אלטרנטיבית
הבריאות שלך
מחקרים ועיונים בסוציולוגיה ובאנתרופולגיה
מחקרים ועיונים בחינוך
מחקרים ועיונים בספרות
מחקרים ועיונים בהיסטוריה
מחקרים ועיונים בדמוגרפיה
מחקרים ועיונים בביולוגיה ובמדעי החיים
אנשים בעת העתיקה
ילדים , אמהות, הורים ומשפחה
יזמים, אנשי עסקים ואנשי היי-טק
ביוגרפיות, זכרונות ותולדות חיים
שכול
ניצולי שואה
סרטי תעודה
ספרים חדשים
מדעים ואנשים
אנשים , מזון ותזונה
אנשים, טבע וסביבה
אנשים במרחב הניהול
הרהורים ומחשבות
שיטות אימון
מחקרים ועיונים בקרימונולוגיה
סקירות מחלקת איסוף בפורטל הגורם האנושי

אודות  |   צרו קשר  |   שלחו קישור  |   RSS  |   אתר צמתי מידע
נבנה ע"י אפוק