צבי בראל
ההערכה שמתקבלת מהצלבת כמה מקורות של נתונים מלמד שלפחות 400 אלף ילדי פליטים בלבנון אינם רואים מוסד חינוכי כלשהו ורק כ-100 אלף ילדים נקלטו בבתי ספר במדינה המארחת. בטורקיה המצב מעט יותר טוב שכן במחנות הפליטים שהקימה המדינה יש בתי ספר וגנים אבל אין כל פיקוח על לימודיהם של ילדים שמשפחותיהם מתגוררות בבתים שכורים ושולחות את ילדיהן לעבוד. גם הילדים שמצליחים לבקר בבתי ספר שמחוץ למחנות בטורקיה מתקשים להשתלב. עליהם ללמוד אותיות טורקיות, להסתגל לתוכנית לימודים שונה מזאת שהיתה נהוגה בסוריה, לקשיים חברתיים שנובעים מכך שהילדים הטורקים במקרים רבים אינם מקבלים אותם לחברתם ולעתים קרובות נוהגים בהם באלימות. בירדן כמחצית מן הילדים בגילים 5-16 יוצאים לעבודה והיתר נשארים בבית ובאופן חלקי מבקרים בבתי ספר או בגנים. על פי נתוני הארגון Save The Children כשני מיליון ו-800 אלף ילדים שנותרו בסוריה אינם רשומים בבתי ספר.
הנתונים היבשים הללו משרטטים את הטרגדיה הגדולה שחוללה המלחמה: דור שלם של אזרחים סורים ירד לטמיון. גם אם מחר תחדל המלחמה, יחלפו שנים רבות עד שהילדים הללו יוכלו לחזור לבתיהם או לבתי ספרם ההרוסים. על פי נתונים שאסף האו"ם, יותר מרבע בתי הספר בסוריה ניזוקו או נהרסו כליל, אלפי מורים נמלטו או נהרגו, ויידרשו יותר משני מיליארד דולר כדי לשקם את בתי הספר.
במחנה הפליטים זעתרי בירדן דיווחו פסיכולוגים ירדנים על תופעה רחבה של ילדים אלימים שאינם מצליחים להסתגל לתנאי החיים החדשים ולא יוצרים קשר עם ילדים אחרים. סקרים ראשונים שערכו פסיכולוגים גרמנים בקרב ילדי פליטים שהגיעו לגרמניה מלמדים שלפחות רבע מכלל הילדים סובלים מתסמונת פוסט טראומטית בדרגות שונות. מטבע הדברים, לילדים שהצליחו להגיע למדינות אירופה יש סיכוי טוב יותר לקבל טיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי, אבל הם מיעוט קטן מכלל ילדי הפליטים.
בליגה אחרת, קשה במיוחד, נמצאים ילדי הפליטים שנאלצים לצאת לעבודה. אב משפחת דלום מסוריה שמתגוררת בלבנון סיפר לאתר לבנוני על "חלוקת העבודה" במשפחה. "שני התאומים, בני תשע וחצי יוצאים בבוקר לאסוף בקבוקים ריקים כדי לנסות למכור אותם לבעלי חנויות. שתי הבנות, האחת בת שמונה והשנייה בת עשר וחצי יוצאות מדי יום לקבץ נדבות, ורק הבת הקטנה, שורוק, אינה יכולה לעבוד. היא בת תשעה חודשים". זה איננו סיפור יוצא דופן. ילדים בני חמש ושש שיוצאים לעבודה אפשר למצוא ברחובות ערים בטורקיה ובירדן, רבים מהם עוסקים במכירת חבילות של מגבוני נייר, גפרורים, סיגריות וקוצצי ציפורנים. אחרים מתאמצים להגיע לשמשה הקדמית של מכוניות כדי לנקותה בסמרטוטים מטונפים ולקבל כמה פרוטות, ולא מעטים הופכים לבלדרים של פשע ולגנבים קטנים.
למאמר המלא בעיתון "הארץ"