הם הגבולות החדשים של זִ כְ רון השואה? האם בישראל, שבה תודעת השואה עמוקה ואינטנסיבית כל כך, אין מקום לזיכרונות נוספים לצד הזיכרון הממסדי? והאם כל שימוש יומיומי,הומוריסטי, פוליטי או עדתי בנושא הוא אכן בגדר "זילות"? הרהור מחודש בדרכי ההתמודדות עם זכרון השואה בקרב בני הדור השני והשלישי.
ד"ר ליאת שטיר-לבני מעלה את הטענה כי הייצוגים של השואה בתרבות הפופולרית, המערפלים את השואה כאירוע היסטורי,הם למעשה סדרה של מנגנוני הגנה נפשיים של בני הדור השני והשלישי, שגדלו אל תוך זיכרון קולקטיבי שבו השואה אינה רק זיכרון עבר אלא היא מוצגת כחלק מההווה. מי שהתבגרו במערכת חינוך שהנחילה להם את תודעת השואה באופן עוצמתי ומרוכז, מי שגדלו בחברה שחווה באופן בלתי פוסק סכסוך לאומי אלים ושמייצרת קישורים בלתי פוסקים בינו לבין השואה,מנסים להתמודד עם ההֶפְגֵּן הלאומי־פוליטי של השואה באמצעות יצירת מנגנוני הגנה שמרחיקים את הטראומה.כך שבאופן פרדוקסלי, האזכורים הרבים של השואה בתרבות הפופולרית מעידים דווקא על ניסיון לייצור חיץ נפשי בין ההווה הישראלי ובינה, ולהתחיל בתהליך של עיבוד.
צור קשר
אנשים וארגונים
עבודה ועובדים 