למה אנחנו כל כך מפחדים מחולי הנפש?

ד"ר גבריאל בוקובזה

אף שההבנה את הנפש גדולה היום מבעבר, וחולי הנפש אינם אלימים ברובם, הפכו אלה להיות 
החוליה החלשה ביותר במחרוזת האנושית. מה גורם לנו להרחיק מעלינו את פגועי הנפש ולראות 
בהם את הזר המוחלט? חלק ראשון

מדוע אם כן מייצר השיגעון תגובה כזו? מדוע הפחד המדומיין מפניו נאחז ולא מרפה? מחלות הגוף הרי מפחידות לא פחות, אבל כשמדובר בהן אנחנו חוששים מהמחלה עצמה ולא מהחולה. הסבר מרכזי אחד הציג מישל פוקו בספרו "תולדות השיגעון בעידן התבונה". הוא טען שבימי הביניים השיגעון היה נסבל יותר ולעתים קיבל יחס מכבד, משום שבעל הלקות נחשב כמייצג של אמת אחרת, שכללה את כל מה שלא נתפס על ידי ההכרה הרגילה. גישה מכילה זו פסה מן העולם בעידן הנאורות. החברה המערבית תפסה את השיגעון כדבר הפוך לרוח הקידמה. ככל שאומצו רעיונות של רציונליות, אינדיבידואליות והכוונה עצמית, כך גבר החשד כלפי כל מה שקשור לאובדן שליטה מנטלית.

בעיני הנאורות, בעל הלקות הוא בלתי צפוי, חסר היגיון, אבנורמלי. הוא מסמן את קו הגבול שבין תבונה לבין היעדרה ונחשב לחריג אומלל, בעל השפעה מסוכנת על ערכי החברה. המסקנה המעשית היא שיש להרחיק אותו לשוליים ולהופכו לבלתי־נראה. על מלאכה זו הופקדו רופאים - שומרי הסף של הקונבנציה - שלא מצאו כל צד יצירתי, חופשי, מיסטי, מעניין או אף בנאלי בלקויות נפשיות, אלא מחלה בלבד.

המחקר מראה כי יש מקומות בעולם שבהם היחס למתמודדים עם מחלות נפש גמיש יותר. באי זנזיבר שבטנזניה, לדוגמה, האמונה המוסלמית היא שרק כאשר השד ג'יני תוקף, הסכיזופרן באמת חולה. בשאר הזמן הוא מורשה להחזיק בעבודתו ולתפקד, והיחס אליו רגיל. לעומת זאת, חולי סכיזופרניה בארצות המערב נתקלים באקלים חברתי שלילי של עוינות והאשמה, שמתייג אותם גם כאשר המחלה בנסיגה. מחקרים מצאו שכתוצאה מכך הסיכוי של סכיזופרן שמחלתו בנסיגה וחזר למשפחתו לחוות התפרצות נוספת גבוה יותר במערב. ככל הנראה הסטיגמה לגבי המחלה, כלומר התגובות השניוניות שמלוות אותה, הן שמכבידות על תהליך השיקום.

למאמר המלא של ד"ר גבריאל בוקובזה

למה אנחנו כל כך מפחדים מחולי הנפש? - הקצה