קשרים חבולים

סקירת ביקורת ספר ע"י אירי ריקין

אירי ריקין


מייקל אייגן. תירגמו מאנגלית: עמית פכלר ואודי הררי. הוצאת כרמל, 279 עמודים, 89 שקלים

ב"קשרים חבולים" מטפל אייגן באחד הכשלים העומדים בבסיסו של כל קשר אנושי: העובדה הכואבת שדווקא הקשרים הבינאישיים שהכי מזינים אותנו הם גם אלה שהכי מכאיבים ופוצעים. מה שאייגן אומר בקיצור הוא שאיך שלא נסתכל על זה, אנחנו במלכוד. בלי קשרים חיינו יהיו כגלויה של נוף מדברי; נטולי רעל, אך גם סטריליים מכל רגש ותנועה מעצימים, כי "המגע שלנו זה עם זה מזין, תומך, בורא". עם קשרים, החיים הם מרוץ מכשולים של פגיעות, שריטות, טראומות, שקרים, הבטחות מופרות ולבבות שבורים, כי "הדבר שהכי קושר אותנו לחיים מעוות אותנו". זו תובנה לא מפתיעה או מקורית במיוחד לכל מי שהקדיש פעם חמש דקות לבחינת חייו, אבל היא בהחלט מעוררת תמיהה על אכזריותו של ארכיטקט הנפש האנושית, שעשה אותנו בני כלאיים כאלה של צמיחה והרס, עונג וכאב.

"קשרים חבולים" הוא בעיקרו ספר מוזר, לא פחות מגיבוריו, שיש בו מין אחדות ניגודים, של בהירות ועמימות, סרבול ודייקנות, פיתוי ודחייה; קצת כמו מקורות ההשראה של אייגן - פסיכואנליזה, בודהיזם וקבלה. אייגן, על פי עדותו, גם מטפל כמו שהוא כותב. לא איש עקרונות ודוקטרינות בבחינת כזה ראה וקדש, אלא מי שמכיר בעליבותן של הקטגוריות שאיתן אנו מפרקים את יצירות הטבע הנפשי. הבנת דפוסי התנהגות ונטיות הרסניות חשובה להתפתחותו של אדם, אך בטיפול נפשי אין "תרופה למחלה", "סגירת מעגל" או "סופה של דרך", כי הדרך אינה נגמרת לעולם. "הפצע שלעולם אינו מתרפא פוגש את האש שלעולם אינה נכבית בדרכים שאינן נגמרות", מתפייט אייגן על נצח האומללות האנושית.

מפרויד למדנו את חשיבותם של חלומות, זיכרונות, רגשות ופנטזיות להבנת הנפש, אך גם את מגבלת האדם להבין את עצמו, קל וחומר את זולתו. מה שהפסיכולוגיה נותנת לנו הוא רק כמה גרמים של הבנה, מה שהביא גם את אבי הפסיכואנליזה לזנוח את כללי הברזל הטיפוליים שקבע עד כדי שבירת דיסטנס עם מטופליו, כמו הזמנה לארוחת ערב בתיאור המקרה של ארנסט לנצר ("איש העכברושים", הוצאת ספרים/קוגיטו). לדידו של אייגן, אם הבנתי נכון, החוק הראשון הוא שאין חוקים: "אינטראקציות בין מטופל למטפל בוראות למעשה הוויה ודקויות חדשות של הוויה", מה שאומר שאסור לפחד מהאפשרויות, כי הכל אפשרי. תפקידו של המטפל, לצורך העניין, אינו לחנך אלא להקשיב: לזרום עם מטופליו במשעולי החיים. ולעתים אף לתת להם להשתגע כאוות נפשם, שימירו את שריטות הנוירוזה והסבל ההיסטרי במה שכינה פעם פרויד "מסכנות פשוטה".

קשרים חבולים