ראש הישראלי: איך הוא עובד וכיצד הוא מעצב אותנו
אלון גרטש. תירגמה מאנגלית: שרה ריפין. הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, דביר, 252 עמודים,
ד"ר גרטש, פסיכולוג קליני שמתגורר בניו יורק (ב-1978, יום אחרי שסיים את שירותו הצבאי, היגר לארצות הברית), מטפל בהרבה ישראלים־לשעבר. הוא מנסה בספרו לשרטט את "המפה המטרידה של הראש הישראלי" ולהציע, כך מובטח על הכריכה, מרשם להבראתו.
בלבו של האופי הלאומי הישראלי טמון פרדוקס שהוא מכנה, בעקבות עמנואל ברמן, פרדוקס "התינוק הזקן". הזיקנה באה מההמשכיות היהודית של אלפי שנים. התינוקיוּת באה מהתנועה הציונית הצעירה, שמרדה למעשה בהיסטוריה היהודית וביקשה לייצר "יהודי חדש". ודוק: לא אדם חדש כי אם יהודי חדש. כלומר, מעצם טבעו המיזם מכיל את הפרדוקס: להמשיך להיות יהודי אבל הפוך מזה שהיה בגולה.
אחת התוצאות של הפרדוקס, לפי גרטש, היא שהזהות הישראלית נזילה באופן קיצוני. יום אחד אנחנו דעתניים, ויום אחר חסרי דעה לחלוטין; לרגע מחוללי שינוי אמיצים, ובמשנהו מגיבים בלי שום עמוד שדרה ערכי. המחבר מאפיין את הישראליות כמי שמצויה עדיין בגיל ההתבגרות. קביעה זו מבהירה לדעתו מדוע האופי הישראלי עדיין לא סיים את תהליך עיצובו, וזו גם הסיבה לכך שאנו, הישראלים, לא מפסיקים לחפש תשובות לשאלות מיהו ישראלי ומה ההבדל בין יהודי לישראלי ומה מקומם של הערבים הישראלים, ועוד שלל תהיות של זהות.
לנוכח טבעה המפוצל של החברה הישראלית וגילה הצעיר, גרטש צופה ש"שאלה זו תישאר ללא מענה עוד ימים רבים". גם התובנה הזאת ברורה עד כאב לכל מי שחי פה.
הנזילות של האופי הישראלי מושפעת, לפי גרטש, גם מהעובדה שישראל, כמדינת מהגרים, משתנה כל הזמן, לעתים מקצה לקצה. קליטת קבוצות חדשות ושונות פעם אחרי פעם הפכה את האקלים הישראלי לאקלים משתנה. העובדה שכל זה קרה בפרק זמן קצר ייצרה פה עולם של שינוי תמידי. לזה יש השפעות ברורות. מהבחינה החיובית, "אתם מתמחים ביצירת שינוי ובהסתגלויות אליו. אתם לומדים איך לרכוש מיומנויות חדשות, לנווט בין חוקים חדשים, להתמודד עם אנשים השונים מאוד מכם ולהתמודד עם אי ודאות... אתם מבינים שמוסכמות, ארגונים ונופים הם דברים זמניים... במובן זה, להיות ישראלי כמוהו כטירונות אינסופית". זו הסיבה למספרם העצום של המיזמים והיזמים אצלנו. שום דבר לא קדוש והכל ניתן להפרכה ולשינוי.
גרטש מסכם את "הדיון הפשטני ממילא של הראש הישראלי" במסקנה שאנחנו פועלים כמתבגר תמידי. "הם בעת ובעונה אחת רוגשים, נוקשים, סתגלנים ולא יציבים. הם יהירים וראוותנים. אנשי חזון ושוגים באשליות, אנוכיים ונדיבים. לכאורה יש להם ביטחון עצמי מופרז, למעשה הם סובלים מתחושת ערך עצמי נמוך. הם מתנשאים ומלאי בוז, חושבים שהם הטובים ביותר ובכל זאת הם לעתים קרובות שונאים את עצמם... מפגינים חוסר אמפתיה ואדישות מזעזעת לסבלם ולנקודת מבטם של אחרים, הם יוזמים, נמרצים ובעלי ביטחון עצמי אך גם מבוהלים וחשדנים. הם תופשים את עצמם הן כקורבנות והן כתוקפים לא מזיקים. יש להם מעט מאוד כבוד לחוקים ולסמכות והם חיים את החיים במלואם". מתבגרים קלאסיים,
למאמר הביקורת של יובל אלבשן בעיתון " הארץ"