חלק לא מבוטל מה"עובדים" היום נמצא במצב של חוסר ביטחון תעסוקתי עמוק. לא מדובר רק בחוסר ביטחון במובנו המוכר, של חשש מפיטורים בגלל עימות עם הבוס או מיתון כלכלי מתמשך. על אלה מתווסף חוסר ביטחון שנובע מהחשש שטכנולוגיה חדשה פשוט תייתר את הג'וב של ה"עובד". יותר מכך, היא עלולה לייתר את המקצוע, ואפילו את התחום כולו שבו הוא מוצא את פרנסתו. ואם לא תייתר את המקצוע, היא עלולה עדיין לייתר אותו אישית, כעובד, בוודאי מרגע שיחצה קו גיל מסוים.
ועל אלה מתווסף חוסר ביטחון שנובע מערעור מתמשך של יחסי עובד־מעביד במובנם הקלאסי. בעידן של מיקור־חוץ אגרסיבי, לעתים אינך יודע אפילו ממי לבקש שיימנע מלפטר אותך. מכאן קצר המרחק להפנמה של "עובדים" שהסיכוי ששכרם יעלה הוא אפסי. וזה שכר שממילא מבחינת רבים מהם כרגע בקושי מספיק לצורכיהם, והשינוי היחיד הצפוי בו הוא דחיקתו עוד קצת כלפי מטה.
וכאשר מעל כל אלה מרחפת ההבנה שאפילו אם כיום אתה נהנה משכר ראוי, החיסכון שתצבור לשנות הפרישה צפוי לא להספיק, התוצאה היא ערעור של מה שנחשב לאמת קיומית: היכולת להתבסס על המשרה שלך כדי שיתאפשר לך קיום בכבוד לאורך זמן. מאזן הכוחות בעולם העבודה השתבש לחלוטין, ועבודה פשוט נהייתה עסק גרוע עבור יותר מדי אנשים.
לכתבה של אמיר זיו בעיתון "כלכליסט"
הפיל שבאמצע האופן ספייס