מייק ג'יי , aeon, בתוך: "הארץ", סוף שבוע, הקצה, 19.2.14.
במרחק חצי שעת נסיעה ברכבת האטית מאנטוורפן, מוקפת שדות מישוריים, מאוכלסים בדלילות, נדמית חֵיל (geel) כמו עיירת שוק בלגית שקטה ונקייה אך חסרת כל ייחוד. למרות זאת, יש לה סיפור יוצא דופן. במשך יותר מ-700 שנה הכניסו תושבי העיירה את חולי הנפש והנכים לביתם, כאורחים או כ"דיירים". לעתים שהו במקום כמה אלפי אורחים כאלה, שהגיעו מכל רחבי אירופה. כיום מתגוררים שם כמה מאות מהם, חולקים את חייהם עם המשפחות המארחות במשך שנים אחדות, עשורים אחדים, אפילו חיים שלמים. אחד הדיירים חגג לאחרונה 50 שנות מגורים בעיירה הפלמית, במסיבת הפתעה שערך בבית המשפחה המארחת. לחברים ולשכנים הצטרפו ראש העיירה וגם תזמורת כלי נשיפה.
תושבי חיל לעולם לא משתמשים בביטוי "חולי נפש"; אפילו למילים כמו "פסיכיאטרי" ו"פציינט" מקפידים להצמיד שם מרכאות כפולות. שיטת הטיפול המשפחתי שלהם, כפי שהיא מכונה, היא לא רפואית במפגיע. כשהדיירים פוגשים את משפחותיהם החדשות, הם עושים זאת, כפי שעשו מאז ומעולם, ללא הצגת סיפור הרקע והאבחנה הקלינית. אם יש צורך במילה שתתאר אותם, לרוב זאת מילה חיובית כמו "מיוחדים" או לכל היותר "שונים". למעשה, ייתכן שזו אפילו הגדרה מדויקת יותר מ"חולי נפש", משום שבין הדיירים תמיד היו גם כאלה שהיום היו מאובחנים כלקויי למידה או בעלי צרכים מיוחדים. אבל המונח הכללי השגור ביותר הוא פשוט "דיירים", המגדיר אותם ברמה המעשית ביותר על פי מצבם החברתי ולא הנפשי. אלה אנשים עם אבחון כזה או אחר, שהגיעו הנה משום שאינם מסוגלים להתמודד בעצמם ומפני שאין להם משפחה או חברים שיכולים לטפל בהם.
למאמר בעיתון " הארץ"
צור קשר
אנשים וארגונים
עבודה ועובדים 