מאמר זה מבקש לתת צוהר לתחושותיהם של אחים לנוכח מעשה ההתאבדות והשתיקה שסביבו. הוא מבוסס על דברים שאמרו אחים ואחיות למתאבדים ועל חוויותיו של הכותב כאח של מתאבדת.
מדי שנה מתאבדים בישראל כ-400 בני אדם כשההערכות מצביעות על מספרים גדולים אף יותר. ההתאבדות מותירה בני משפחה הלומי כאב, שלצד האובדן מוצאים עצמם מתמודדים גם עם תחושות של אשמה ועם תיוג חברתי הכרוך לא פעם במוות מסוג זה. על אף היקפה הנרחב של התופעה, נדמה שמוות בהתאבדות נותר המוות 'המושתק' ביותר.
רועי אופנבכר, עובד סוציאלי ואח שכול, ביקש להפר את השתיקה וראיין במסגרת עבודת התזה שלו 12 אחים ואחיות למתאבדים. בטקסט מרגש הנע לכל אורכו בין האישי לבין המחקרי, מתאר אופנבכר את חווית האובדן הייחודית - את ההתגייסות להצלת המשפחה, את היחסים המתמשכים עם האח המנוח ואת הדיאלוג האישי עם אפשרות ההתאבדות.
צור קשר
אנשים וארגונים
עבודה ועובדים 