לאחר מלחמת יום כיפור נבנו ארבעה בתים בקצה רחוב הפרסה, כחלק מפרויקט דיור ייחודי לנכי צה"ל הקשים ביותר. מה עלה בגורל הבתים ויושביהם?
קובי בן-שמחון
אף שבתחילה פרויקט הדיור הייחודי לא שבה את לבו, נמנה סגל בסופו של דבר עם הדיירים שזכו להיכנס לאחר מלחמת יום כיפור לארבעת הבתים צמודי הקרקע שהוקצו לנכי צה"ל הקשים ביותר, בקצה רחוב הפרסה בצהלה, מעוזם של בכירי מערכות הביטחון באותם הימים.
34 שנים חלפו מאז עברו משפחות סגל, ששון, וודונוס ובירנצוויג לקצה רחוב הפרסה. ב-1978, אחד אחרי השני, נכנסו אנשים מצולקים בגוף ובנפש לבתים שהפכו מיד לסמל של סולידריות, צניעות והקרבה. "כל אחד בא עם הסיפור שלו", מוסיף סגל ולוגם מכוס תה שאשתו איריס, מדריכה ארצית לקלינאיות תקשורת במשרד החינוך, מגישה לשולחן. "אחרי מלחמת ששת הימים וסיני התפתח נוהג לבנות בית לכל חייל משותק או קטוע. לרוב אלה היו מקרים בודדים.
אחרי מלחמת יום כיפור נוצרה פתאום מאסה אדירה של פצועים ופרויקטים גדולים לנכי צה"ל, רחובות שלמים, החלו לקום. ארבעת הבתים שלנו היו הראשונים שנבנו לאחר המלחמה. אחר כך קמו פרויקטים נוספים, בגבעת סביון וברמת פולג בנתניה, למשל. גם כאן, ברחוב אדירים הסמוך, בשכונת נווה שרת, נבנו שישה בתים".
למאמר במוסף עיתון הארץ"