סיפורי אנוש, "מהיד אל הפה והלאה מזה"

שיה מלכין

בסיפורי אנוש, "מהיד אל הפה והלאה מזה", מטביע המחבר צבי גיל חותמת משלו, של העבר, של ההווה, של החלומות והמאוויים. זאת סיפורת רב-גונית, רגישה, יצירתית, חולמנית, של מי שאוחז בחיים בכל כוחותיו והיכול להם.

בסיפורי אנוש, "מהיד אל הפה והלאה מזה", המחבר מטביע חותמת שלו, של העבר, של ההווה, של החלומות והמאוויים. זאת סיפורת רב-גונית, רגישה, יצירתית, חולמנית, של מי שאוחז בחיים בכל כוחותיו והיכול להם. יש בסיפורים שילוב של חוויות אישיות, דמויות אותן פגש המחבר ואשר חלק מהן השתלבו, מן הסתם, בחייו, וחלקן קרמו עור וגידים בדמיונו הפורה של המחבר, כשהם מתובלים במסרים, בדעות חברתיות ופוליטיות, בכאב, בהומור, בניסיון להבנת האדם באשר הוא אדם. אין צודקים ואין מנצחים, אין רעים ואין טובים, בכל אחד יש גם את זה וגם את זה, כי אלו הם החיים, מורכבים ופשוטים, תלוי מי המסתכל עליהם.

האיש שדג את הבקבוקים מהמיכל הצית את דמיונו והנה נולד הסיפור האנושי כל-כך שכמעט והקורא רוצה לחוס ולרחם על הדמות העלובה, אך לא, יש לה עולם פנימי עשיר והוא מוצא את אושרו בספרים. ניצולת השואה שהחליטה להתגבר על הביורוקרטיה המכוערת והמוות מצאה פתרון לעסקי הפרחים בבית העלמין.

יש כאן התרסה נגד הסחבת והאדישות הנוראה של המדינה שחטאה בכל הקשור למתן הפיצויים לניצולי השואה. חווה הגיבורה מצאה את הנישה שלה והחליטה לפתוח "עסק קטן", שלא זקוק להשקעה ולא לביורוקרטיה של לשכת הנכים; "נעשה זאת בעזרת המתים, זכרם לברכה" חזקה על צבי גיל, שריד השואה שמכיר היטב את הסוגייה שבה ממשלות ישראל נכשלו ועשו עוול לקורבנות ולמשפחותיהם.

המוטו של צבי גיל, שאף אחד מניצולי השואה לא נשאר נורמלי לחלוטין, עובר כחוט השני בסיפורים שנוגעים בנושא זה. במחול האוכמניות, הלל הגיבור, שרבים מנתוניו שאב המחבר ככל הנראה מהביוגרפיה שלו, גם הוא נער כאשר המלחמה החלה וגם הוא, כמוהו, נותר רק עם אמו כאשר כל שאר בני המשפחה נספו. כביכול הוא המשיך בחייו, אך השיבה לעיר הולדתו והגילוי שרכושו נשדד וההיתקלות בביורוקרטיה הפולנית הציתו בו את הפן הכבוי ונראה שהוא נכנס לאקסטזה שממנה כנראה לא ייצא. שתי דמויות ניצולות השואה - האחת התגברה, השני כוחותיו לא יכלו לו.

קישור לסקירת הביקורת על ספרו של צבי גיל