שבע השנים האחרונות בחייו של דוד בן-גוריון: אופוזיציונר זקן שאיבד מגע עם המציאות הפוליטית, שחסידיו נטשו אותו, שהתאלמן מאשתו, שנכשל בניסיונו לכתוב זיכרונות שישתוו ברמתם לאלו של צ'רצ'יל ודה-גול, שבמלחמת יום כיפור חיכה לשווא למישהו שיבוא לעדכן אותו במצב החזית. אפילו מותו, ב-1 בדצמבר 1973, לא היכה גלים ונבלע באווירת האבל הכבד ששררה בציבור בעקבות המלחמה
אין כל עדות לכך שבן-גוריון ראה עצמו דמות לא רלוונטית או טרגית. סגנון חשיבה כזה היה ממילא רחוק מגישתו המעשית והחפה מרגשנות. שבועות ספורים לפני חגיגות השמונים שלו עוד ניסה להניע יוזמה מדינית, כשפגש בשדה בוקר את חבר הכנסת ממפ"ם עבד אל-עזיז זועבי, והציע לו לנסוע לקהיר כדי לשדל את נשיא מצרים נאצר לפתוח במשא ומתן לשלום עם ישראל. זועבי הסכים עקרונית, אבל התנה את הנסיעה בהתחייבות לתנאים מוקדמים מסוימים בענייני גבולות ופליטים. בן-גוריון, בתגובה, טען שאין הוא מוכן לכל תנאים מקדימים.ה
לכתבה המרתקת של אורי משגב במוסף עיתון "הארץ"
בן-גוריון, הדעיכה