אחת השאלות המציקות ביותר שהטרידו את המין האנושי בעשור האחרון, הייתה מה מניע מחבל-מתאבד להרוג ולהיהרג. דומה כי עד כה לא ניתנה לשאלה זאת תשובה ניצחת והספר המחקרי Driven to Death משתדל לעשות זאת, תוך הסתמכותו על מאות ראיונות. אלה נעשו עם מחבלים שכשלו במשימת ההתאבדות שלהם, עם כאלה שהתחרטו ברגע האחרון, עם משפחות אלה ש"עשו זאת" ועם אלה ששיגרו אותם למותם.
אריאל מררי, פרופסור מאוני' ת"א ואחד האקדמאים הראשונים בעולם שחקר את הטרור עוד לפני שזה היה "אפנתי", עמל עשר שנים על ספרו, עוד לפני ה-9/11. מטבע הדברים הוא מתרכז בהיבט הפלסטיני, אף כי אינו מתעלם מן העובדה שהתופעה הפכה זה עשרות שנים מנת חלקם של סכסוכים אחרים, כמו אלה שבסרי לנקה, ברוסיה, באפגניסטן ובעיראק. הוא מציין כבר בתחילת עבודתו כי במהלך האינתיפאדה השנייה, שהחלה בסתיו 2000, רק מחצית האחוז מבין כל פעולות הטרור שהתרחשו נגד ישראלים בוצעו על ידי מתאבדים, בעוד שאחוז ההרוגים מפעולות אלו עומד על 49. גם גלובאלית הנתונים מדהימים - 3.3 אחוז התאבדויות, לעומת 25.3 אחוז הרוגים.
לאחר ניתוח נתוניהם של השאהידים, מררי מצא ש-80 אחוז מהמתאבדים הערבים השתייכו למעמד הבינוני. 168 מתוך 213 מתאבדים פלסטינים היו רווקים, 16 נשואים, 14 ילדים ואחת אלמנה. בלבנון, בה ביצע החיזבאללה פעולות טרור רבות, התמונה דומה. בנוגע לרמת ההשכלה של המתאבדים - הנתון מאלף. אצל הפלסטינים הרמה היא מעל הממוצע - 38 אחוז היו סטודנטים, כמו רבים ממתאבדי 9/11, 7/7 ואחד משני הבריטים שהגיעו למועדון ה"מייקס פלייס" שבתל אביב.
הקאמיקזות של אללה - מונעים למוות
3 מרץ 2011 / שאול צדקא