מחקר חדש מנסה לפענח מדוע אנשים רבים, בריאים ונורמטיביים, טוענים שפגשו עם יקיריהם שמתו במהלך תקופת האבל
שחר שילוח , אתר מעריב NRG
בכתב העת המדעי Scientific American הופיע מאמר שמנסה לספק הסבר פסיכולוגי-נוירולוגי, שלפיו מפגשים עם המתים הם בעצם הזיה שכיחה ביותר שאדם חווה בזמן אבל.
אגנטה גרימבי מאוניברסיטת גוטבורג כתבה מחקר שעוסק בתגובתם של מבוגרים לאבל ובהזיות שלאחר האבל. היא גילתה ש-80 אחוזים מהאנשים המבוגרים חווים הזיות שקשורות ליקיריהם המנוחים כחודש לאחר האבל, כאילו שהתפיסה החושית שלהם עדיין לא התעדכנה בדבר המוות. בדרך כלל ההזיות האלה אינן מעיקות אלא מנחמות ומעוררות זיכרונות נעימים.
כנראה שההזיות האלה מתקבלות באופן שונה אצל בני תרבויות שונות. בתרבויות שאינן מערביות ובהן אין אבחנה כה חדה בין עולם פנימי לעולם חיצוני, "הופעתם" של המתים אינה מעוררת דאגה, כך סבור קרלוס סלוצקי, האיש שאיבד את חתולו, ואנתרופולוג בזכות עצמו באוניברסיטת ג'ורג' מייסון. הוא מביא כדוגמה אישה היספאנית ששני ילדים ששכלה באים לבקר אותה, מהווים מקור לנחמה ומשמשים כגורמים בעלי ערך ברשת החברתית של אמם. הידע על התופעה ועל משמעותה בקרב תרבויות שונות אינו רב. יכול להיות שהתגובה לדיווחו של אדם מתאבל כי הוא ממשיך לפגוש את יקירו המת, צריכה להיות "מצוין, שמור איתו על קשר" ולא "בקרוב תחזור לשגרה ויהיה בסדר" או "לך לרופא שירשום לך כדורים." סלוצקי מציין שלמשל בקרב אנשי הופי ילידי אמריקה, תופעה שכזאת נחשבה מבורכת ורצויה ולא סיבה לדאגה כפי שהוא עשויה להיות בתרבות המערבית.
ההסבר לכך שמקור המפגשים עם "רוחות המתים" הוא צריבה של הנפטר בתפיסה החושית של מקורביו החיים, נכון עד כמה שיהיה, אינו מכסה דיווחים אחרים של מפגשים עם המתים. למשל, קבוצה של אנשים שראו את אותו המת, אדם שראה רוח מבלי שידע שאותו אדם נפטר, או מפגשים עם רוחו של אדם זמן רב לאחר מותו, כאשר הזיית אבל כבר איננה הסבר מניח את הדעת.
לכתבה המלאה ...