הבזקים
אי אפשר לוותר על האחריות ההורית ועל מה שנלווה לה קרי: הסמכות.
ויתור

סמכות הורית : ויתור

מחבר: לירון און
תאריך: 24.01.2008

מקור וקרדיט :סמכות הורית מ- א' ועד ת'- הרצאה להורים ולמורים

חלק ב': מ"ויתור" ועד "ילדים"

כתב: לירון און, פסיכולוג חינוכי.


מלאכת הויתור בהורות היא מלאכה עדינה. הידיעה שעלינו לוותר היא בראש ובראשונה הודאה בכך שאיננו בעלי שליטה מוחלטת על הכל, ובודאי לא על ילדינו. יש לנו אחריות, ובמקרה הטוב  גם סמכות, אך עם זאת אין לנו בלעדיות על השליטה בחייהם.

כאשר אנו כהורים מוותרים ויתור חכם אנו מכירים בעובדות אלו. אנו מכירים במגבלות כוחנו להיאבק על כל פרט ועניין, אנו מודים בכך שלילדינו יש יכולת עילאית לנהל משא ומתן עד להתשתנו, אנו מקבלים את הלקויות שלנו כבני אדם וכהורים וכמובן, אנו ערים לקשה מכל והוא שילדינו שונים מאיתנו!

ולמרות זאת הורים מוותרים לא רק מפני שהם חשים ייאוש ורפיון ידיים, אלא מפני שהם מכירים בכך שמאבק בלתי פוסק על שליטה הוא מאבק שווא. קשה מאד, ואולי בלתי אפשרי, להשיג שליטה ברמה שתהיה מספקת - לא על עצמנו, לא על בת או בן הזוג שלנו, ולא על ילדינו.

עם זאת, תחושת שליטה, כמו גם תחושות הכוח והמסוגלות הנלוות לה, הן בעלות אופי ממכר. השליטה משכרת, אך גם משקרת- היא יוצרת אשליה של כוח. ככל שאנו חשים במידת שליטה גדולה יותר, כך אנו מתרחקים מן התפיסה המציאותית של כוחנו והשפעתנו על הזולת. אנו בעצם מחלישים את יכולתנו להרפות מן השליטה ולוותר, וכמו כל התמכרות, תחושת השליטה מזינה את עצמה ומובילה לעוד ועוד פעילויות לשם השגתה.

תופעה זו נפוצה במיוחד אצל הורים, אשר איבדו את סמכותם ובעקבות התערבות טיפולית מוצלחת להשבת הסמכות הם חשים שוב, כי הם מסוגלים להפעיל את סמכותם ההורית ביתר ביטחון. בעקבות הגברת תחושת השליטה על הנעשה בביתם קיים החשש שהורים אלו יחוו את הגברת הנוכחות ההורית כמכוונת להגברת השליטה בחיי ילדיהם, וכך יפעלו במרץ לנכס לעצמם עוד ועוד שליטה על "טריטוריות" עצמאיות, הנחוצות להתפתחות התקינה של ילדם. מרבית הילדים של הורים אלו ובעיקר- המתבגרים – יגיבו במאבק עז להחזרת השליטה לידיהם, וכך יתפתח דפוס כוחני של מאבקי כוח מסלימים (עומר, 2002 ואלון ועומר,2005[1][1]).

ויתורים חכמים מונעים הסלמה ומעקרים את מאבקי הכוח מתוכנם. הדבר דומה לויתור שאנו נוקטים אל מול פגעי הטבע: גם אם הגשם הצפוי לרדת בשבת לא עולה בקנה אחד עם תוכניותינו לנופש לא נבקש להילחם בגורמי שמיים. נוותר מתוך הכרה שזו המציאות, ועם זאת נתכונן ככל שנוכל למציאות זו. נשנה את התוכניות וננסה להפיק את המירב מאותו יום גשום.

הויתור לילד אינו בעייה בפני עצמו, אולם האופן שבו אנו תופסים אותו עלול להוות בעייה. אם מערכת היחסים בין ההורה לבין הילד נחווית כשדה קרב, אזי הויתור נתפס ככישלון שלנו וכניצחון של הילד. בעיני ההורה "הנלחם". ויתור זה הוא מהלך בלתי מוצלח בניהול המאבק או המלחמה על השבת סמכותו. אולם, אם נכיר בכך כי גידול ילדים דומה הרבה יותר לעבודת החקלאי מאשר לעבודת הלוחם נקבל את הויתור כתהליך למידה, הזדמנות ולא כמפלה.

ובכל זאת ניתן לשאול - על מה לא ניתן לוותר? התשובה שלי הינה, שאי אפשר לוותר על האחריות ההורית ועל מה שנלווה לה קרי: הסמכות. כמו שמרבים לצטט בפרסומת של הרשות לבטיחות בדרכים: כשם שאיננו מוותרים לילדנו על אוכל, תרופות ושעות שינה, כך לא נוכל לוותר להם גם על חגורת הבטיחות, גם אם הם מתנגדים לכך. הנוכחות ההורית היא חגורת הבטיחות של הילד- עליה לא ניתן לוותר.

החקלאי יכול "לוותר" לשדה על שלא הניב את התנובה בה חפץ השנה, אך הוא לא יכול לוותר על הניסיון להעלות תנובה נאה יותר בעתיד. על כן ינסה בשנה הבאה לעשות כל לאל ידו על מנת לשפר את תנובת השדה - ע"י דישון, ריסוס או כל פעולה שתידרש ממנו.

כך גם עם הורים. על כל הורה להגדיר לעצמו מהן אותם פעולות שבעיניו הן, לטווח ארוך, אינן ברות ויתור. עליו לתת לעצמו הצדקה לפעולות אלו בעיני עצמו וכן לראות כיצד הן עולות בקנה אחד עם גידול מיטיב, שתואם גם את אופיו של הילד ויכולותיו. לדוגמא: סביר להניח, כי הורים לילדים בעלי לקויות קשב וריכוז אינם יכולים לוותר על סדר יום ברור וגבולות ידועים באותה הקלות שבה יכולים הורים לילדים אחרים לשנות את התכניות, ולנהוג בגמישות. לא מפני שאין זה נכון לוותר על דברים אלו, אלא מפני שתוצאותיו של ויתור מסוג זה לילד בעל לקות קשב וריכוז הן מידיות ומשמעותיות יותר מאשר לכל ילד אחר, וויתור עליהם בזמן הווה עלול להיות קשה מאוד לתיקון בשלב מאוחר יותר.

באופו דומה ניתן להתבונן על ויתור של דרישות לימודיות. לא מעט הורים, (בעיקר לילדים בעלי לקויות)  נושאים בסיסמא: "אז מה אם הילד לא לומד, העיקר שיהיה מאושר". בכך הם נסוגים מביטוי נוכחותם ההורית בתחומי הלמידה, על אף שסביר להניח שדווקא תחום זה הוא התחום בו אותו הילד "המאושר" זקוק למרבית התמיכה והסיוע המותאם של הוריו.
(מה גם שלמידה פורמאלית עבור ילדים היא מטלה התפתחותית- תרבותית מרכזית ביותר, שיש להשיגה במועד על מנת לבסס תחושת אושר ואיכות חיים2.)

 לסקירה המלאה של  לירון און  בפורטל פסיכולוגיה עברית ברשת

 

לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות.
הרשמה ללקט
דוא"ל
* להסרה
במבט לאחור
רשימת קטגוריות מלאה
אנשים וארגונים
עבודה ועובדים
אנשים פשוטים
אפשר גם אחרת
יוצאי הדופן והמיוחדים
אנשים , מחשבים ואינטרנט
קיבוצים ואנשי ההתיישבות
החברה החרדית
עולים חדשים ועולים ותיקים
עובדים זרים
תרמילאים ומטיילים
קשישים
אנשים והקונפליקט הישראלי-ערבי
בני נוער וצעירים
אנשים והמצב הכלכלי
סיפורי התמודדות
גמלאים
מגזר ערבי
מחקרים ועיונים בפסיכולוגיה
מחקרים ועיונים ברפואה וביו-רפואה
רפואה משלימה
רפואה אלטרנטיבית
הבריאות שלך
מחקרים ועיונים בסוציולוגיה ובאנתרופולגיה
מחקרים ועיונים בחינוך
מחקרים ועיונים בספרות
מחקרים ועיונים בהיסטוריה
מחקרים ועיונים בדמוגרפיה
מחקרים ועיונים בביולוגיה ובמדעי החיים
אנשים בעת העתיקה
ילדים , אמהות, הורים ומשפחה
יזמים, אנשי עסקים ואנשי היי-טק
ביוגרפיות, זכרונות ותולדות חיים
שכול
ניצולי שואה
סרטי תעודה
ספרים חדשים
מדעים ואנשים
אנשים , מזון ותזונה
אנשים, טבע וסביבה
אנשים במרחב הניהול
הרהורים ומחשבות
שיטות אימון
מחקרים ועיונים בקרימונולוגיה
סקירות מחלקת איסוף בפורטל הגורם האנושי
הנצפים ביותר
אודות  |   צרו קשר  |   שלחו קישור  |   RSS  |   אתר צמתי מידע
נבנה ע"י אפוק