נורית וורגפט, עיתונאית ותיקה, פגשה את קהילת העובדים הזרים בישראל במסגרת כתבות רבות שהכינה, והתיידדה עם רבים מהם. במשך שנים היא חלקה עמם את חייהם בשמחותיהם ובצרותיהם - בחגיגות ובטקסים, בבתי קפה ובכנסיות, וגם בדירותיהם השכורות, שיום אחד נפרצו דלתות של רבות מהם בידי שוטרי מנהלת ההגירה, לצוד אותם, לעוצרם ולגרשם.
|
הנער
נורית וורגפט מספרת מדוע החליטה לקחת הביתה למשמורת נער שברח מחיי עבדות באפריקה והסתנן לארץ באופן בלתי חוקי? "פשוט, כי יכולתי. מה הייתם עושים אתם לו נתקלתם בכלא של מינהלת ההגירה באומריו באלדה פינטו? ההחלטה לשמש לו משמורנית גמלה בלבי כבר בדרך חזרה מהכלא, אבל לא מיהרתי לפעול. רציתי לחכות, להיטיב להכיר אותו ולחשוב מהי המשמעות של צעד כזה בחיי."
|
בספר הזה היא מוציאה אותם מאלמוניותם, נותנת להם פנים וקולות, מספרת מיהם, מניין באו, איך היו חייהם בארצות מוצאם, הם חיים פה, אתנו, ומה גורלם כשהם עוזבים ומגורשים.
מידע על הספר מתוך אתר הוצאת עם עובד
מקור ב' : עיתון "הארץ" , אביבה לורי
ספרה של נורית וורגפט, "תפתחו, משטרה", מנסה לתאר את ההוויה הישראלית מעיני העובדים הזרים עצמם. תתפלאו, רוב הזמן היינו נחמדים. נחמדים מאוד.
"קהילות שלמות מתקיימות מתחת לאף שלנו. קהילות אתניות-תרבותיות רב גוניות בעלות מאפיינים שונים, מעניינים, מסקרנים. הם אהבו כאן, התחתנו, הולידו ילדים שהלכו לגני ילדים ולבתי ספר. התפללו בעשרות כנסיות שצצו תחת כל עץ רענן. חיו חיי חברה תוססים, ערכו מסיבות, תחרויות יופי וטיולים מאורגנים. הקימו ארגונים חברתיים ואגודות לעזרה הדדית. אירגנו ערבי צדקה, אספו כסף וציוד רפואי ושלחו לבתי חולים בארצות מוצאם. דאגו לחולים שלהם, למשפחות חד הוריות. ישבו בבתי קפה. במסעדות. החיו אזורים מתפוררים בדרום תל אביב וצבעו אותם בגוונים וניחוחות חדשים. ועבדו. עבדו קשה אצל קשישנו, בחממות שלנו, על הפיגומים, בתעשיית המתכת, בעבודות שיפוץ, במסעדות ובבתי הקפה, ניקו לנו את הבתים. היו ביניהם אנשים משכילים, אקדמאים שכדי להבטיח לילדיהם עתיד טוב יותר, ויתרו על מימוש עצמי ובאו לשטוף כאן כלים בלילות".
לכתבה המלאה של אביבה לורי בעיתון " הארץ".
צור קשר
אנשים וארגונים
עבודה ועובדים 