משחקי אמון

 מתן אמון בזרים הוא מעשה שאין לנו שליטה על תוצאותיו, אך הוא דרוש לנו כדי לתפקד בחברה. כיצד משפיעה ההידרדרות ברמת האמון בעשרות השנים האחרונות על הקושי להצמיח מנהיגים?

 האמון משתלם אם הוא ניתן במלואו. מתברר כי רמת הראויות לאמון שבה ניחן האדם אינה גודל קבוע, והיא משתנה על פי רמת האמון שמובע בו. אמון מעודד ראויות לאמון, וככל שרמת האמון עולה, כך היא מעודדת התנהגות ראויה לאמון.

חומה גבוהה מפרידה בינינו ובין מימוש התובנה החשובה דלעיל כשאנו מגלים כי רמת האמון בעולם בעשורים האחרונים מידרדרת. המדד השכיח לבדיקת רמת האמון בחברה מסוימת הוא שיעור המזדהים עם העמדה שעל פיה "רוב בני האדם ראויים לאמון", בהשוואה לתומכים בעמדה כי "לעולם אינך יכול להיות זהיר מדי עם אנשים" (מדדים אחרים מתחקים על רמת האמון שהאזרחים נותנים במוסדות חברתיים שונים, כמו הממשלה, המשטרה, התקשורת ובתי המשפט). רמת האמון בכמה מארצות המערב צנחה ב-70 השנים האחרונות ביותר מ-50 אחוז. התופעה מיוחסת במידה רבה לחודרנות התקשורת ובעיקר להשפעתה הרבה של הטלוויזיה.

מדינות דמוקרטיות בעלות רוב פרוטסטנטי נהנות מרמת אמון גבוהה יותר. החוקרים העריכו כי שלטון ריכוזי וביורוקרטי פוגע באמון. כהוכחה הצביעו על הנתון כי המדינות הפרוטסטנטיות שדורגו בתחתית סולם האמון הן אלה שהשלטון בהן היה בעבר קומוניסטי-ריכוזי, ביורוקרטי ושרירותי, בדומה לזה של הכנסייה הקתולית.

 למאמר המלא של יעקב בורק בכתב העת "אלכסון"