עופר אדרת
"מדוע ולמה? כיצד קרה, שאנשים שעד לפני יום יומיים התארחו בבתי היהודים, עבדו איתם והוקירו אותם הפכו פתאום ל"מפלצות"? כיצד הם עברו את השינוי המחריד הזה? אפילו בעיית א"י לא הייתה אז על הפרק כאמתלא לפרעות". הלה צארף (קרגולה) כתבה את המלים האלה בטור אישי שפירסמה באתר "הארגון העולמי של יהודים יוצאי ארצות ערב" כשתיארה את הפוגרום שאירע ביהודי עיראק ב-1941.
היא היתה אז נערה בת 16, בת למשפחה בת תשע נפשות, שגרה ברחוב סיף במרכז העיר בצרה. "זה היה בחג השבועות. היינו בבית, כששמענו צעקות ההמונים בחוץ. יצאנו למרפסת, ראינו ערבים רבים צובאים על בתי היהודים, נושאים עשרות כלים ורהיטים בידיהם. הם רוקנו את בתי היהודים, ולקחו מכל הבא ליד. אפילו ברזים עקרו", סיפרה.
"פרהוד יא אומת מוחמד" היתה הקריאה ששילהבה את ההמון ונתנה את האות להתחיל ברצח ושוד היהודים. "שכנים של אתמול נהפכו לאויבים של היום. שוטרים, שאמורים היו לשמור על הסדר, פשטו את מדיהם והשתתפו בהרג", כתבה.
אלא שבצד האכזריות והברבריות היא הבחינה גם במי שנהגו אחרת. "חסידי עולם ערבים", היא כינתה אותם. "נקל להבי
הלה הותירה אחריה את בעלה חיים, ארבעה ילדים וחמישה נכדים. "מצאתי בה אישה עם לב נקי וטהור, ציונית בלבה, שחיה על עזרה לאחרים", אמר חיים.
לכתבה של עופר אדרת בעיתון " הארץ"
ראה גם :
צור קשר
אנשים וארגונים
עבודה ועובדים 