ספטמבר 1940: אחרי מסע קשה הצליחו הפילוסוף וחבריו להימלט מצרפת הכבושה. מדוע סירב הפילוסוף לניסיון הימלטות נוסף והאם ייתכן כי לא התאבד אלא נרצח? כרוניקה של חוסר מזל ושל חוסר תקווה. פרויקט מיוחד
נועה לימונה
הלילה שבין 25 ל‑26 בספטמבר 1940 היה האחרון בחייו של ולטר בנימין. מיואש, תשוש, קודר הוא בלע את גלולות המורפיום שלקח עמו למסע בריחה מאוחר מדי מצרפת הכבושה לספרד גלולות בכמות מספיקה בשביל "להרוג סוס", כפי שאמר לסופר ארתור קסטלר וצלל לחוף המבטחים שלא הצליח למצוא בעולם הזה. אולי היה זה הייאוש מראש שחתם את גורלו. אף שבנימין לא האמין במיתוס של "האופי הוא הגורל", קשה להכחיש את שילובם של קווי אישיותו הפסימית, הבלתי גשמית בעליל, עם ביש מזל טרגי ועם הנחשול האדיש של ההיסטוריה.
זה סיפורו של פליט. אחד מני מיליונים בזמן ההוא, וגם בזמן הזה. אך שלא כמו רובם, שמו של זה נהפך מוכר לנו, וסיפורו מכאיב. מתבקש לשמוע אותו שוב ושוב, בתקווה ילדותית שהפעם יסתיים אחרת, או לפחות, שישיב על השאלות שנותרו פתוחות, שיצטמצם הפער בינינו לבינו. כיצד נראו אפוא השעות האחרונות בחייו של בנימין ומה היה רצף האירועים שהוביל למותו?
למאמר בעיתון "הארץ"
שעותיו האחרונות של ולטר בנימין
לכל סדרת המאמרים בעיתון "הארץ" על ולטר בנימין
בחזרה לפרויקט>>>