עד סוף שנות ה-70 אופיינה ישראל כמדינת רווחה. העיסוק ברמת החיים ובהתאם לכך בקיום האנושי הבסיסי התקיים ברובו מתחת לפני השטח. הוא העסיק בעיקר את בני השכבות החלשות, רבים מהם עולים חדשים, שלא זכו לייצוג פוליטי (דבר שלא השתנה מאז באופן מהותי). ברקע עמד אז האידיאל של פיתוח המדינה. ייתכן שאלה טישטשו את אמות המידה ושיתקו חלק מהקולות שביקשו לעצמם חיים ללא בושה. ההשפלה לא נגעה תמיד בכסף ובהשתכרות: היא מצאה ביטוי גם בטראומת ה-DDT הזכורה לעולים רבים משנות ה-50.
בשנים שחלפו מאז נוצרה חברה מעמדית מובהקת, שבה למאפיינים הכלכליים יש משקל קיומי.
כ-25% מתושבי ישראל מוגדרים כמי שנמצאים מתחת לקו העוני. מדד קו העוני מתייחס לרמות ההכנסה של אדם או משפחה, ואלה ייחשבו עניים אם סך הכנסותיהם נמוך באופן קבוע מקו העוני.
על פי דו"ח העוני האחרון, שפורסם בנובמבר 2011 ומשקף את נתוני 2010, בישראל היו 433,300 משפחות עניות, שבהן 1,773,400 נפשות, מתוכן 873,300 ילדים. באותה שנה עמד קו העוני לנפש על הכנסה של 1,930 שקל לנפש (במשפחה של אדם אחד על 2,413 שקל לחודש). בהתאם לכך, משפחה בת חמש נפשות שהכנסתה מתחת ל-7,240 שקל בחודש נמצאת מתחת לקו העוני.
למאמר המלא במגזין דה- מרקר , עיתון "הארץ"
הקו שבין מחיה סבירה להשפלה אנושית: כמה עולה הכבוד שלכם