הביוגרפיה שחיברו שני עיתונאים פולנים, שמבוססת על סדרת שיחות עם מי שהיה אחד ממפקדי מרד גטו ורשה, מאפשרת להבין אחרת את זיכרון השואה
דניאל בלטמן
הביוגרפיה שחיברו שני העיתונאים הפולנים, ויטולד ברש וקשישטוף בורנטקו, המבוססת על סדרת שיחות עם אדלמן שנערכו ממש בשנים האחרונות לחייו ויצאה בפולין ב-2009, זמן קצר לפני מותו, היא שלב נוסף וחשוב באפשרות שניתנת לקוראי העברית להבין אחרת, בצורה מורכבת, פלורליסטית ומגוונת יותר את זיכרון השואה. אבל לא פחות מכך, גם להביט על מסלול חייו של אחד מגיבורי המרד, שלא היסס להעמיד את הביוגרפיה האישית שלו ואת פועלו, ואף לסכן את חירותו האישית (כפי שקרה כמה פעמים), במאבק למען דמוקרטיה וחופש בפולין הקומוניסטית.
שלושה הם מעגלי החיים שעיצבו את מארק אדלמן: הגטו והמרד; חייו המקצועיים שהוקדשו לרפואה; והפעילות הפוליטית האופוזיציונית האנטי-קומוניסטית שלו בפולין. על תקופת הגטו והמרד הירבה לדבר לאחר המלחמה (במיוחד משנות ה-70), והדברים שהוא מספר לשני הביוגרפים שלו אינם חושפים פרטים חדשים או מציגים פרספקטיווה שונה מזו, למשל, שהביאה הסופרת האנה קראל בספרה "להקדים את אלוהים", שיצא במקור ב-1977 (ובעברית ב-2001, מודן). אבל הם מאפשרים לאדלמן להתייחס לפרשות שונות מתקופת המלחמה, כולל כאלה הקשורות לבונד או לחיי הגטו, שלא בהכרח לקח בהם חלק או היה מעורב בהם אישית. זהו ניסיון מעניין של כתיבה ביוגרפית, שבו ההיסטוריה של התקופה אינה נרשמת בעטו של הביוגרף, אלא נשמעת מגרונו של העד. פה ושם מתערבים הכותבים ומנסחים בקצרה תיאור מאוזן יותר של הדברים שאותם מציג אדלמן מהזווית שלו, שאינה יכולה להיות הזווית הביקורתית של ההיסטוריון החוקר. אבל ככלל, הם נותנים לאדלמן לספר את סיפורו במישרין או דרך מובאות מדבריו בעבר. כך נהפך גיבור הביוגרפיה לסיפור ההיסטורי עצמו ולא רק לשחקן הפועל בתוך קונטקסט היסטורי "אובייקטיבי" המבוסס על מחקר יסודי.
כך מצליחים המחברים להוציא מאדלמן הרבה רגעים שנחרתו בזיכרון, לאו דווקא אלה שקשורים לגבורה ולכבוד לאומי. למשל, מבט על משמעותה של קירבה אנושית: "לאהבה בגטו תמיד היה ביקוש. האנשים מאוד חרדו מבדידות. לא היו משפחות, בעלים, הורים, ארוסות. אף אחד לא רצה להיות לבד. אז התקרבו זה לזה, כדי להתחבק, כדי שהלילה יהיה שקט יותר. כי טוב להניח את הראש על זרועו של בחור גדול יותר".
למאמר במוסף הספרים השבועי של עיתון "הארץ"