התחושה ההיסטורית העמוקה הזאת בדבר הצורך לתעד את מה שהיה "למען ידעו דור אחרון" עולה מבין דפי היומן המקיף של יעקב פוזננסקי שנכתב בין השנים 1945-1941. פוזננסקי, אגרונום בהכשרתו שהיה כלוא בגטו לודג´ עם אשתו ובתו, רשם יום יום כמעט את המתרחש וכשדילג על כמה ימים השתדל לשחזרם. פוזננסקי אינו מרבה לכתוב על עצמו ועל משפחתו ועל תחושותיו ורגשותיו אלא מתאר בלשון עבודתית את מסכות המזון המצטמצמות והרעב הגובר, את המחלות ואת המוות, את השמועות השונות והמשונות המתהלכות תדיר בגטו הסגור, את ימי האימה בזמן הגירושים ואת המשלוחים, כמו גם את השחיתויות, אי-הצדק והפרוטקציות שהיו נחלתם של מקצת מבכירי הגטו. ומבין השורות והנתונים העובדתיים עולה ומצטיירת תמונה עצובה וטרגית ועם זאת אנושית מאוד של קהילה הנתונה במצור ושעון החול שלה הולך ואוזל.
צור קשר
אנשים וארגונים
עבודה ועובדים 